בספרות. כלומר לא פעם יחידה- סתם פעם. אחת השאלות היתה להסביר מה מצחיק במחזה "הקמצן" של מולייר. קראתי אותו ולא צחקתי, אז עניתי במילה אחת. משום מה המורה לא חשבה שהתשובה שלי נכונה- למרות שלדעתי היה היתה מלאה ומדוייקת.
במבחן אחד היה צריך להסביר האם מילה כלשהי המתחילה באות פ' מנוקדת ומודגשת כיאות. אני עניתי שלא- האות פ' צריכה להיות דגושה. התשובה נפסלה. התלמידה שישבה לצידי כתבה גם היא שלא- בג"ד כפ"ת ברוש מילה. תשובתה התקבלה. מאז אני מתייחס לציונים בלשון בזלזול הראוי להם.
עם האחראית על תכנית הלימודים בספרות במשרד החינוך. סיפרתי לה על ההודעה של הפגע ועל הסכמתי איתו והיא, מצידה, אמרה שמולייר מאוד מצחיק אותה. כשנכנסו קצת יותר לפרטים, הסתבר שמה שמצחיק אותה זה העיבוד הבימתי למולייר ולא הטקסט עצמו. נראה שיש משהו במחזאות שלו שעובר בעיקר על במה וקשור באופן הביצוע. הוא שייקספיר, למשל, אצלו הטקסט הדרמטי עומד בזכות עצמו. חיבור אל ימינו? שוין. הכל מותר. אחרי הכל, זה לא מחזה תקופתי. אבל אני חושדת שזה הצד הפיקנטי של ההנאה שלך מההצגה ולא המרכזי.
יש לי סיכוי להשפיע על לימודי הספרות! פעם הבאה שאת נפגשת איתה- תגידי לה בבקשה שמלכוד 22 אחלה ספר, "אלוהים יודע" זה כאילו הספר הכי מה זה מגניב כזה שנכתב אי פעם על דוד המלך, ובכלל ג'וזף הלר סופר שחבל על הזמן.
תחזירי את הספר! 35 שנים לא מספיק להחזיק בספר שלי? הגזמת! ----- אגב, זה בשפת המקור. ולא פלא שרק בי"ס אחד... אע"פ שלא קראתי בעברית, זה נראה לי ספר שתרגומו כמעט בלתי אפשרי, וממילא, זה לא ספר מתאים לתיכוניסטים. כולו טרגדיה רודפת טרגדיה, עלילה של ממש אין, כתיבה אסוציאטיבית-זורמת שאני לא יודע איך ילדים יכולים להתחבר אליה.