זהירות - ארוך ומייאש

[שחר חדש]

מרב, תודה על המילים שלך

לוקחת אותם איתי וחושבת עליהם. יודעת שאת צודקת. זו מעמסה כבדה מאוד להסתיר. יודעת גם שזו בעייה מרכזית מאוד בהתמודדות. ייקח לי זמן ללמוד להתמודד גם עם זה. שחר

 

[נועם@בת]

ארוך, עצוב, כואב אבל לא מדכא

קראתי וחשבתי- מה? 4 שנים היא לא בכתה ככה? 4 שנים של כשלונות חוזרים ונשנים ואף פעם לא נגמר לה הסוס? תגידי ילדה, את עשויה מברזל?

4 שנים ולא מספרת לאנשים, ולא מצמיחה עוד של פיל עם הומור גובל בסרקסטיות שמפיל אנשים לרצפה כשהם שואלים שאלות שאסור לשאול? 4 שנים את חותרת עוד ועוד ועוד, ולא חושבת שמותר לעשות הפסקה של חודש חודשיים או חצי שנה, רק בשביל לחיות ולבזבז את הזמן ולהחזיר את הצבע ללחיים? יפתי, את פרפקציוניסטית ומחמירה עם עצמך כל כך. מנסה להיות כל כך בסדר בעולם בו המציאות בכלל לא מתחשבת בבסדריות שלנו. הכל אצלך במידה, והכל בשתי ידיך והמשא כבר כל כך, חונק כל כך. תעצרי רגע. אל תרוצי מהר כל כך? כולנו כאן רצות לאותו מקום. כולנו רוצות ילדים, ולכולנו- בכל שלב בו הן נמצאות הכשלון כואב. כשאת בתחילת הדרך, את יכולה "להרשות לעצמך" לרוץ בלי לנוח. אחרי שנתיים את צריכה להוריד הילוך. זה הזמן שמבינים שמאמץ והסתערות לא עושים את זה. שהגוף והנפש כבר מרוטים ומשופשפים, ואת צריכה לדאוג לעצמך לא רק לטיפולים. לפני שנתיים אמרתי שהלואי והייתי יכולה להרשות לעצמי בגילי הפסקה. לפני תשעה חודשים הבנתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לא להפסיק. ועשיתי הפסקה שארכה נצח כמעט. (תשעה חודשים לבת 42 זה נצח). אבל הגוף שלי והנפש שלי היו זקוקים לזה. והיה לי ברור שאני לא יכולה אחרת. אז הנה, המורה נועם מרשה לך לקחת חודשיים הפסקה מלאה

לחפש מישהו שעוסק ברפואה אלטרנטיבית שיעבוד קצת על שיקום הגוף שלך. לפנק את עצמך במתנות שלא היה לך זמן לקנות. להתייחס אל הגוף (ואל הבעל) כאל משהו שאוהבים ולא רק עושים איתו ילדים. והכי חשוב (גם הכי קשה) לשחרר... לשחרר... לא להאשים את עצמך, לא להחמיר כל כך. "להשבר" כדי שיהיה לך כוח להדביק אחרי ולהתחיל כמו חדשה.

ענק נועם

 

[רחלי*]

כל כך מוכר...

התחושות האלו כל כך מוכרות ואפילו יותר קשות כשקוראים שזה קורה למשהו אחר. לפעמים אתה כל כך שואף למטרה שאתה לא שם לב לכל מה שאתה עובר ואז תמיד זה מתפרץ באיזשהו שלב- כשהמכשפה מגיעה. כשאני קוראת אני פתאום רואה דברים שנמצאים בתת מודע שלי ואני לא כל כך שמה לב ומודעת להם. לדג´ באמת השמירה והאסורים אני עושה אותם בלי להגיד במפורש שזה לזה אבל כשאת כותבת אני מכניסה לעצמי לראש שכל מה שאנחנו עושים זה בשביל זה.

. זה יגיע בסוף הרי זה ברור לכולנו השאלה היא רק מתיכי עד שזה יבוא אנחנו נתפוצץ מכאב. יש אשה שעובדת איתי שעכשיו בהריון אחרי 8 שנים של נסיונות והרבה הפריות. וזה כל כך מעודד, והיא אמרה שאף לרגע היא לא התיאשה . צריך לראות את הדברים הטובים.

 

[אפרת**]

וואו..

יש כאן משפטים שממש יוצאים לי מהפה לפעמים. בדיוק היום (כן כן.. היום היום שבו אני יודעת שה- IVF ה-3 נכשל) היתה מישהי נורא "חמודה" (האמת לא באשמתה היא לא מודעת למצב) ששאלה אותי מה קורה בעניין ילדים ושחוץ מלעבוד צריך לעשות עוד "דברים אחרים בחיים". נפלא לא ?!?! האמת שחיצונית חייכתי ומבפנים אכלתי את עצמי כמו לא יודעת מה. האנשים הנחמדים האילו.. שיחשבו קצת. 4 שנים נשואה, ואין כלום. אז מה?? אולי היא לא סתם שונאת ילדים?? אולי לא הולך???

 

[סוכריה על מקל]

שחרקה

מותר להתייאש, מותר לשקוע במרה שחורה, מותר להיכנס קצת לדכאון, מותר לבכות עד שנגמרות הדמעות... כן, זה קשה, ומסובך, ומעייף, ומתסכל זה אינסופי, מגביל, מתיש ומבלבל מעורר תקווה שהולכת ועולה, ועולה... ואז יום אחד צריך להתחיל הכל מהתחלה. נכון. אבל שחר מתוקה שלי, יום אחד את תסתכלי אחורה, ותיזכרי בתקופה הזו, איך היה לך קשה, ואיך בכית עם פוליקר (אם כבר לבכות, לפחות שיהיו תנאי רקע מתאימים), ואיך כבר חשבת להתייאש... תביטי בתינוק שלך ותחשבי איזה מזל היה שלא התייאשת בדיוק באותו שלב, כי בטיפול הבא כבר הצלחת...

 

[שחר חדש]

רוצה להודות לכם - ארוך ולא מייאש

כל כך מחמם היה לפגוש את כל התגובות שלכן - אלה המחבקות, אלה ה"לא יודעות איך להגיב" ולי - מספיק שהן שם. אלה המנערות, אלה המזדהות, אלה המעלות חיוך... תודה על החיבוק הגדול. קראתי כל מילה (פעמיים אפילו). אחר כך הלכתי לישון על זה קצת. וזה נכון, כמו שרומי אומרת שעצם הכתיבה כאן עוזרת. כמו יומן אישי לא אישי כזה. ועצם התגובה - אפילו רק עצם התגובה גם היא עוזרת. אז קמתי היום שמחה יותר. רגועה יותר. יש שני דברים שחזרתן וכתבתן לי. האחד הוא על "האיסורים" האלה שאני/חלקנו מטילות על עצמנו. אני מסכימה אתכן שזו הגזמה (נו, הודיתי גם קודם שאני עושה את זה לעצמי) וזה חייב להיפסק. אז זה לא שאני עוצרת את החיים - אני מבלה הרבה, משתדלת לנסוע לחו"ל כמה שאפשר, אוכלת במסעדות טובות (בלי יין... אוף איתי), נפגשת עם חברים. וגם - עובדת כמובן. ובכל זאת, האיסורים הקטנים האלה מענים את הנפש. אני מצהירה חגיגית כאן ומיד שאני מפסיקה עם זה. זה יותר רע מאשר טוב. והשני - השני כבד לי יותר ונכון יותר וכואב יותר - ההסתרה. מרב, זוהרה ואחרות - אין לכן מושג כמה שאתן צודקות. זו מעמסה כבדה מאוד שאני סוחבת כבר הרבה שנים. להורים כבר סיפרתי. גם לחמותי - זה הקל עליי מאוד. יש גם חברה שיודעת (טוב, היא עוברת טיפולים בעצמה) עם כל השאר יש לי בעיה - לא מפחדת שירחמו עליי, אבל פוחדת מאוד שייחדרו לי לפרטיות. קשה לי עם זה. אני לא רוצה להאריך כאן בנושא (עייפתי אתכן מספיק), אבל תודה על הדברים שכתבתן - אני חושבת עליהם. ובנוגע להפסקות (נעם, אני מעריצה אותך). לצערי, משך השנים האלו היו לי הרבה הפסקות כפויות - ניתוח שעברתי (חצי שנה הפסקה), כדורים מסוכנים שלקחתי לכאב שיניים (חודשיים הפסקה), הריון כימי (שלושה חודשים הפסקה), ניסינו גם קצת לבד (חצי שנה) - זה כמו הפסקה רק פחות. עכשיו אנחנו בסבב שלישי מאז ההפסקה האחרונה. כך שקשה לי לקחת עוד אחת. בכל מקרה, לגבי החודש הזה החלטתי לקוות שהביוץ יגיע ממש בזמן, לפני שאישי היקר נוסע, ואם זה יסתדר - יופי ואם לא - הולכת לעשות מדיטציה עם נעם. ובקשר ללא קובנציונלי - עושה דיקור ורפלקסולוגיה כבר חודשיים. תודה רבה שאתן (ואתם) פה. ותודה רבה שאתן (אתם) מה שאתם. עכשיו הולכת לראות מה התחדש לו כשאני שקעתי במרה השחורה. שחר.

 

[מרב.]

שחרון יקר,

עוד מילה בענין ה"לספר": את בהחלט יכולה לספר, לשחרר כפי יכולתך את המטען העודף והכבד, כבד כל כך, שאת נושאת, ויחד עם זה להגיד: אני מבקשת שלא תדברו איתי על הנושא הזה, כי למרות שבחרתי לספֶר, קשה לי עם החדירה לפרטיות. אני מבטיחה לך, שאנשים יעברו לדום עם הבקשה שלך. אני עשיתי זאת עם ידיד, שמאז שסיפרתי לו, בכל טלפון היה שואל "נו, ויש חדש עם ה´עניין´"? אמרתי לו שאשמח מאוד לשתף אותו כשיהיו בשורות משמחות, וזה נפסק, וכך גם עם חברה לעבודה שהתעניינה בטיפולים. אמרתי לה שבחרתי לספר להן כי רציתי לשתף, אבל שאני בוחרת לא לשתף במהלך הטיפולים. תאמיני לי, שחר- אנשים יודעים להעריך כנות, כשהם פוגשים בה, ויותר מזה- לכבד את פרטיותך, ואפילו עוד יותר מזה: לרצות ולקוות איתך, מכל הלב, להצלחה, ולפי הכתבה שהתפרסמה ומופיעה גם במאמרים בפורום- נשים שמתפללים בשבילם (ואני מוסיפה פרשנות: שמייחלים עבורן) מצליחות יותר. שיהיה לך רק קל וטוב, מרב

 

[שמש קטנה]

למרות שכמעט ולא סיפרנו לאף אחד,

אני מסכימה עם מרב בעניין הפרטיות. זה עובד. אנחנו סיפרנו רק לכמה יחידי סגולה, שהם אבא ואמא משני הצדדים, חברה שלי-(שהיא גם שכנה ואחות שמזריקה לי לפעמים בשעת הדחק) וחבר של בעלי מהעבודה. ברור שכל האחרים מנחשים בעצמם שאנחנו בטיפולים (אולי לא חושבים על IVF אבל הם בכיוון). בקשר לשיטה של מרב, יש לי סיפורון- לפני שבוע וחצי קרה לנו משהו לא צפוי. היינו בשבת חתן של בן דוד, למרות שהתלבטנו מאוד מאוד אם ללכת בכלל (היתה לנו החזרה באותו יום שישי). התארחנו אצל הדודים לכל השבת (ואל תשאלי איך תמרנתי עם הפרוגסטרון) ושיכנו אותנו בדירה עם אחות של בעלי ובעלה. אחות של בעלי (להלן: גיסתי הפוקסיונרית) התחתנה לפני כמה חודשים והיא בחודש השלישי-רביעי להריונה. אנחנו ניחשנו כבר מזמן כי לנו יש חיישנים להריוניות אבל זה היה סוד אז לא דיברנו. בקיצור, ביום שישי בלילה, כשחזרנו לדירה ואני הייתי בלחץ (הפרוגסטרון...) הם ביקשו לדבר איתנו. היה ברור שהם רוצים להודיע לנו משהו (ההריון הראשון בעולם). אז הם סיפרו לנו, ואנחנו סיפרנו בכנות שכבר ניחשנו מזמן. אח"כ גיסתי הפוקסיונרית, בשיא הטקט והרגישות, שאלה: ומה אתכם? אתם בטיפולים? אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. רק יום קודם השתקנו את אמא של בעלי ודיברנו על פרטיות, ופתאום גיסתי מנחיתה שאלה כזאת? לא רציתי אפילו לחשוב על מה היא יודעת מאמא שלה. ענינו שכן. היא ניסתה להמשיך לשאול ואמרה כל מיני שטויות (לא באשמתה, היא ממש לא מבינה) ואז בעלי אמר שאנחנו לא מעונינים לדבר על זה. וכמו שמרב כתבה- זה עובד מצויין. בסופו של דבר יצא טוב כי יש הקלה מסוימת אפילו שלא סיפרנו להם כלום בעצם. שמנו את הקלפים על השולחן-כן, אנחנו בטיפולים. כן זה קשה. מעבר לזה- לא ענינכם. אני לא אמליץ לך לספר אם את לא מעונינת, (וגם אני עוד לא רצתי לספר לכולם) אבל רק שתדעי, יקל עלייך מאוד לדעת שהם יודעים ממך ולא מאחרים, וכולם יכבדו את רצונך לא לדבר על זה, אלא אם כן יהיה לך משהו טוב לספר להם. ושיהיה בקרוב!