זהירות - ארוך ומייאש
נעלמתי קצת. לא ניכנסתי לפורום הרבה זמן. ניסיתי פעם לכתוב, אבל לא ממש הצליח לי. מן יאוש כזה. זה כמובן התחיל עם עוד שלילי, ומאז - לא מתאוששת. בדרך כלל הייתי "עוברת" את זה - קצת עצובה, אבל עם הראש קדימה. והפעם - מן יאוש כזה של "אולי נעזוב את זה וזהו" אין לי כח לעוד חודש ועוד חודש. ובעיקר - אין כח לספור. פשוט אין כח לספור. ופעם הראשונה, גם בכיתי נורא. באמבטיה, עם יהודה פוליקר ברקע (מתאים לבכי, תאמינו לי). המכשפה כבר הגיעה, והאיש שלי יוצא למילואים בדיוק בשבוע הקריטי. לא יודעת מה יעלה בגורל החודש הזה. להתחיל טיפול חדש? לא להתחיל? להתחיל ולהביא אותו לכאן (זה בעיה, הוא הקצין האחראי שם)? להתחיל ולנסוע לשם? הלוואי שהייתי יכולה להיות שלמה עם חודש הפסקה. לא יכולה. מרגישה שהזמן רץ לו. בנתיים עוד שתי חברות הביאו ילד שני לעולם ואנחנו מאחור... מאחור... ובדיוק נזכרו בנו גם כל הנשמות הטובות. קיבלתי אפילו הרצאה על "אסון האשה הקרייריסטית", זו שחושבת רק על קריירה, קידום וכסף ושוכחת מה חשוב באמת בחיים. אפילו הסבירו לי שעל אף העול הנורא ילדים הם שמחה. כאילו אני איזו מפלצת קריירה שהודפת את הילדים הטרדניים מסביבתה - זו כנראה התדמית שיוצרת בחורה הנשואה שש שנים, המתשלבת באקדמיה ולא מגדלת בטן מהסיבות הנכונות. אז חוץ מההערות היומיומיות יש גם את תחנות הביניים הקריטיות כמו סיום תואר כלשהו, למשל. אז מודיעים לך כולם שהנה זה הזמן. ממש עכשיו זה הזמן. איך לא הבנתי את זה לבד? ולא שאנחנו מחכים להריון שיגיע אלינו. אנחנו עושים הכל כדי להגיע אליו והוא מתחמק לנו... מה הוא רוצה? יש איזה סוד שאנחנו לא יודעים? וקשה גם עם כל ההגבלות והאיסורים (מודה - עושה את זה לעצמי)- לא לשתות יותר מדי קפאין, על יין אין מה לדבר (ואנחנו חובבי יין). לא להתאמץ מדי, לא לנוח מדי, לא לעשות דיאטה וגם לא להשמין, להזהר מחומרים מזיקים (כמו נורופן למשל) גם כשמאוד כואב, לא אמבטיות חמות, לא להיות שאננה מדי וגם לא לחוצה מדי... אפשר להחזיק מעמד חודש, חודשיים, שנה. אבל מה קורה שזה כבר ארבע שנים???????? סליחה על פרץ הייאוש הזה. זה קורה לי עכשיו, ולא משתחרר. מקווה לחזור אליכם רעננה יותר. בנתיים - תודה שהקשבתן.
נעלמתי קצת. לא ניכנסתי לפורום הרבה זמן. ניסיתי פעם לכתוב, אבל לא ממש הצליח לי. מן יאוש כזה. זה כמובן התחיל עם עוד שלילי, ומאז - לא מתאוששת. בדרך כלל הייתי "עוברת" את זה - קצת עצובה, אבל עם הראש קדימה. והפעם - מן יאוש כזה של "אולי נעזוב את זה וזהו" אין לי כח לעוד חודש ועוד חודש. ובעיקר - אין כח לספור. פשוט אין כח לספור. ופעם הראשונה, גם בכיתי נורא. באמבטיה, עם יהודה פוליקר ברקע (מתאים לבכי, תאמינו לי). המכשפה כבר הגיעה, והאיש שלי יוצא למילואים בדיוק בשבוע הקריטי. לא יודעת מה יעלה בגורל החודש הזה. להתחיל טיפול חדש? לא להתחיל? להתחיל ולהביא אותו לכאן (זה בעיה, הוא הקצין האחראי שם)? להתחיל ולנסוע לשם? הלוואי שהייתי יכולה להיות שלמה עם חודש הפסקה. לא יכולה. מרגישה שהזמן רץ לו. בנתיים עוד שתי חברות הביאו ילד שני לעולם ואנחנו מאחור... מאחור... ובדיוק נזכרו בנו גם כל הנשמות הטובות. קיבלתי אפילו הרצאה על "אסון האשה הקרייריסטית", זו שחושבת רק על קריירה, קידום וכסף ושוכחת מה חשוב באמת בחיים. אפילו הסבירו לי שעל אף העול הנורא ילדים הם שמחה. כאילו אני איזו מפלצת קריירה שהודפת את הילדים הטרדניים מסביבתה - זו כנראה התדמית שיוצרת בחורה הנשואה שש שנים, המתשלבת באקדמיה ולא מגדלת בטן מהסיבות הנכונות. אז חוץ מההערות היומיומיות יש גם את תחנות הביניים הקריטיות כמו סיום תואר כלשהו, למשל. אז מודיעים לך כולם שהנה זה הזמן. ממש עכשיו זה הזמן. איך לא הבנתי את זה לבד? ולא שאנחנו מחכים להריון שיגיע אלינו. אנחנו עושים הכל כדי להגיע אליו והוא מתחמק לנו... מה הוא רוצה? יש איזה סוד שאנחנו לא יודעים? וקשה גם עם כל ההגבלות והאיסורים (מודה - עושה את זה לעצמי)- לא לשתות יותר מדי קפאין, על יין אין מה לדבר (ואנחנו חובבי יין). לא להתאמץ מדי, לא לנוח מדי, לא לעשות דיאטה וגם לא להשמין, להזהר מחומרים מזיקים (כמו נורופן למשל) גם כשמאוד כואב, לא אמבטיות חמות, לא להיות שאננה מדי וגם לא לחוצה מדי... אפשר להחזיק מעמד חודש, חודשיים, שנה. אבל מה קורה שזה כבר ארבע שנים???????? סליחה על פרץ הייאוש הזה. זה קורה לי עכשיו, ולא משתחרר. מקווה לחזור אליכם רעננה יותר. בנתיים - תודה שהקשבתן.
