זהו זה..
אחרי קצת פחות מחודשיים הוא עזב את הבית, לא יכל לראות את הכאב שלי, את הסבל שלי. הוא בא ואמר זה לא ילך בנינו בלי שום רגש, בלי דמעה אחת, אפילו כשראה שאני בוכה לא הושיט יד למגע. איך החיים כל כך מורכבים דווקא כשחשבתי שאנחנו מתחילים לפרוח ביחד, לצמוח, לבנות משהו משלנו. לתקן את כל הדברים בעזרת טיפול. ידעתי שפגעתי, ידעתי שברחתי ועשיתי את המעשה הנורא מכל אבל באמת ובתמים האמנתי שנצא מזה מחוזקים. מה עושים עכשיו? איך ממשיכים? לפעמים אני חושבת שעדיף להיות אי שם בשמיים, שם פחות כואב, פחות עצוב, פחות הכל... מזל שאין לי אומץ לעשות לעצמי כלום אחרת אני לא יודעת איפה הייתי עכשיו.
אחרי קצת פחות מחודשיים הוא עזב את הבית, לא יכל לראות את הכאב שלי, את הסבל שלי. הוא בא ואמר זה לא ילך בנינו בלי שום רגש, בלי דמעה אחת, אפילו כשראה שאני בוכה לא הושיט יד למגע. איך החיים כל כך מורכבים דווקא כשחשבתי שאנחנו מתחילים לפרוח ביחד, לצמוח, לבנות משהו משלנו. לתקן את כל הדברים בעזרת טיפול. ידעתי שפגעתי, ידעתי שברחתי ועשיתי את המעשה הנורא מכל אבל באמת ובתמים האמנתי שנצא מזה מחוזקים. מה עושים עכשיו? איך ממשיכים? לפעמים אני חושבת שעדיף להיות אי שם בשמיים, שם פחות כואב, פחות עצוב, פחות הכל... מזל שאין לי אומץ לעשות לעצמי כלום אחרת אני לא יודעת איפה הייתי עכשיו.