כמי שהיתה בת לשתי משפחות מאמצות....
ברוח הזאת-האחת בקיבוץ בשנות התיכון והשניה בחלק מסוים מהשירות הצבאי,אני קצת חולקת על דברייך,קשת. קודם כל,אולי כדאי לקחת בחשבון שסביר שהבנות המאומצות בבית בלומנטל,כמוני ,"אומצו" בתקופה הרבה יותר ותיקה מתקופת עמותות האימוץ. בעצם בתקופה ההיא המילה אימוץ נהגתה בריש גלי רק במצבים כאלה ,ובמצבים של אימוץ במובן שאנחנו מתייחסים אליו היום-במצבים הללו ביכרו בכלל להצניע ולהסתיר.זכור לי שבאותו קיבוץ שבו היתה לי משפחה מאמצת,היה ילד שאומץ בתינוקות לחיק משפחתו,וההורים הסתירו ממנו עובדה זו עד שהיה בן שתים עשרה וחצי.זו היתה מנטליות אחרת לגמרי,אני חושבת שקשה מאד לשפוט אותה מעיניים של היום. חושבת שמאז הקמת העמותות ההתרבות המשפחות המאמצות,יש הרב יותר לגיטימציה לאימוץ בחברה שלנו וזאת על אף שיש עדיין כמה פנטהאוסים ריקים מרהיטים.... ועוד משהו-בשעתו,הייתי מאד גאה במשפחות המאמצות שלי.אני חושבת שכינוי שהצעת "משפחה מארחת" היה פחות מדי ,מבחינת תחושת הלב שלי ושלהם,לטיב הקשר בינינו.בשעתו בקיבוץ הילדים נהגו להגיע לחדר של ההורים אחר הצהריים.לו הייתי חושבת"אני הולכת למארחים שלי" הייתי מרגישה כמו אורחת של שישי-שבת,בשעה שבעצם הייתי בדיוק כמו כולם. הקשר עם המשפחות הללו נשמר בצורה מסויימת עד היום.מבחינתי השימוש אז במילה מאמצות הורה על הקשר ההדוק שנוצר,העובדה שהייתי כבת משפחה והם היו לי כהורים.