ושוב - "אנה קארנינה"

[Rivendell]

ושוב - "אנה קארנינה"

אז נכון, כנראה שאני בעמדת מיעוט. אבל אני בוטחת בכם שלא תהיו אלימים פיזית או מילולית כלפיי למרות הוידוי הנוראי שלי - לא אהבתי את "אנה קארנינה". אפילו לא הצלחתי לסיים את הספר. ההתחלה היתה מבטיחה - ספר אהבה, אחד הגדולים בהם, המון קיטש ועניינים, אווירה תרבותית. מה יכול להשתבש?! אז ככה. בשביל התחלה, הדמות הראשית. לי יש חיבה עזה לאנטי גיבורים, ולאורך כל החלק הראשי אנה היתה גיבורה למופת. זה מעצבן אותי ברמה האישית. בשלב הזה אהבתי מאוד דווקא את לווין, שהוא ללא ספק אנטי גיבור, ואפילו מצויין. הבעיה עם לווין היתה אחרת - הוא שעמם אותי למוות כשהוא התעסק במיני תיאוריות על חקלאות, סדרי עבודה וסדרי עולם בכלל. הנאומים שלו פשוט הוציאו אותי מהכלים. לא שיש לי התנגדות לשילוב פילוסופיות ותרבות בספר קריאה - להיפך! זה ערך מוסף נהדר לטעמי. אבל איכשהו כאן נדמה שכולם ממש עסוקים במונולוגים בלתי נגמרים על זה כל שלושה דפים, וקיבלתי תחושת דה-ז'ה-וו של מיני הרצאות באוניברסיטה. פוי. וישנה הבעיה שהעליתי כבר בעבר - האנטגוניזם שהדמויות עוררו בי בצורת חייהם רצופת הנשפים והפינוקים. אני לא מבינה, האנשים האלה לא מבלים אף פעם ערב שקט בבית? איך יש להם כח לכל זה?

כשהגעתי לחלק השני הייתי כבר מותשת ומרוטת עצבים, אבל הרגשתי שאני חייבת לזה עוד סיכוי. מאה עמודים אח"כ התייאשתי סופית ודפדפתי לי לעבר הסוף הטראגי. כלומר, הסוף שיכול היה להיות מאוד טראגי, לו היה אכפת לי, אפילו קצת, מהגיבורה הראשית. אבל בשלב זה אנה כבר כ"כ לא הזיזה לי, שממש לא הטריד אותי מר גורלה והחלטתה הסופית. אני יבבנית ידועה, ויש לי חיבה עזה לספרים שמעלים דמעות בעיני. אנה קארנינה נכשל בזה כשלון חרוץ. יכול להיות שיום אחד אני אחזור לזה, עם יותר סבלנות. יכול גם להיות שלא. אבל עכשיו - לא נהניתי. לא סבלתי מאוד רוב החלק הראשון, והיו קטעים חביבים, אבל אני לא יכולה להגיד שממש התרגשתי שם ממשהו. שלושה וחצי כוכבים בסולם ריוונדל.

 

[Mנטה]

הביקורת שלך היא על התקופה לא על

הספר. טולסטוי תיאר תקופה שבה אנשים עשירים זה מה שהם עשו, ישבו וריכלו אחד על השני כל יום בסלון אחר. לזכותו של טולסטוי ייאמר, שעל אף שקראת את זה באלף ספרים קודם, הוא הצליח להראות לך את זה באופן כל כך ריאליסטי שפתאום הבנת

. כן, המעמד השליט היה מושחת בדרך חייו. בכל אירופה ובכל הדורות. לכן היו אחרי זה מהפכות

למעשה, כבר לוין באורח חייו מהווה את תחילת המהפכה (כמו פייר במלחמה ושלום). ואולי בגלל הניגוד בין הסלונים ובין דמותו של לוין (בן דמותו של טולסטוי כמובן) הגעת למסקנה שהסלונים משעממים. 2 נקודות לטולסטוי על כך

. בקשר לאנה, זה כנראה ענין של טעם. בעיני (כמו שכבר כתבתי פעם) המוקד של הספר איננו כל דמות בנפרד אלא היחסים בין הדמויות ובין הדמויות לתקופה שבה הן חיות. אני עברתי תהליך הפוך ממך, ככל שהתפתחה העלילה פחות אהבתי את אנה, מאשה עצמאית וחיננית היא הפכה לאט לאט לסמרטוט. אבל גם בזה גדולתו של טולסטוי שהצליח לתאר תהליכים נפשיים מורכבים ועמוקים. בקשר לרפורמות האגרריות של לוין אין לי מה לומר. טולסטוי לא מצליח להימנע מהרצאות מלומדות על נושאים שמעניינים אותו בכל ספריו. הוא די נודניק בענין הזה ומי שמתעתד לקרוא את מלחמה ושלום, מומלץ לו לדלג כל אימת שקוטוזוב מתקרב

... ריוי, הספר הזה לא אמור להעלות דמעות בעינייך, זוהי לא טלנובלה שפורטת על הרגשות. זה ספר שכלתני על רגשות, משהו שונה לגמרי. בספר הזה טולסטוי איננו מספר סיפורים כפרי שמנסה לסחוט דמעות, אלא פסיכולוג מעמקים וסוציולוג תקופתי. אולי גם הסטוריון וחקלאי.

 

[Rivendell]

הביקורת שלי היא על שניהם

ונניח שטולסטוי רוצה להראות לי שהתקופה משעממת - הוא הצליח. אין ספק. אבל להראות לי את זה שוב ושוב ושוב - זו כבר בעיה מבחינתי. משעמם, הבנתי, לא רוצה לקרוא על זה 450 עמודים

אכן, בנוגע לדמויות זה כבר עניין אישי. אני פשוט לא אוהב גיבורים האופן כללי, קשה לי מאוד להזדהות איתם והם בד"כ מעוררים אצלי אך ורק אנטגוניזם. אנה לא מצאה חן בעיני מההתחלה, ובשלבי הסוף היא כבר עצבנה אותי ברמה מספקת כדי שלא יהיה אכפת לי ממנה. כשלא אכפת לי מדמויות - אני יודעת שיש בעיה ביני ובין הספר. אותו סיפור יש לי עם ג'ון אירווינג, שגם אחרי 450 עמודים עדיין לא מצליח לגרום לזה שיהיה לי אכפת מגורל הדמויות. ולגבי הבכי אני לא מסכימה איתך. טלנובלות בכלל לא גורמות לי לבכות, בגלל המוגזמות שלהן. אני בוכה כשהספר מספיק אמיתי כדי לגרום לי להרגיש משהו. למשל במקרה של אנה קארנינה, אם הייתי מצליחה להקשר לדמות, סיכוי טוב שהייתי בוכה בסופה העגום. לא? היסטוריון וכו' - אולי. אבל אני גם מפרסומת לאבקת כביסה יכולה לבכות אם רק צריך

קצת היסטוריה לא מונעת ממני ליהנות מהצד הספרותי של הספר, וזה כולל את ההקשרות לדמויות והאכפתיות כלפיהן.

 

[Mנטה]

אני כידוע מתה על הספר הזה

ואני לא בכיתי בו, הוא לא ספר מהסוג הזה. ספרים שבוכים בהם הם ספרים יותר רגשניים, גם אם הם לא מוגזמים, יש בהם איזה רכות. הספר הזה שכלתני ושכלתנות לא מביאה לידי בכי. אגב, אם היית גומרת את ענבי זעם (

) היית בוכה בטירוף..

 

[Ungareska]

בבואך לקרוא ספר של 1000 עמודים

את צריכה לצפות לכך שיהיו בו גם קטעים משמימים. אפילו טולסטוי לא יכול לשמור על רמת עירנות מקסימלית של הקורא לאורך כל כך הרבה זמן. לי אישית יש "מוד קריאה מהירה", שבצורה זו אני קורא קורא את הקטעים המשעממים (כמו המונולוגים של לווין בענייני חקלאות), אם אני מחליט שחשיבותם לעלילה היא שולית. במוד זה העיניים מרפרפות על השורות במהירות שיא ואפשר כך לצלוח את הקטע המשמים בדקה - שתיים. אבל אני חייב לציין שבספר זה חוץ מקטעי החקלאות בכלל לא השתמשתי בו. ואני מסכים עם מנטה, למרות מחלוקות ביננו, כי הדמויות מעוצבות בצורה שאין גאונית ממנה, מה שהופך את הספר הנ"ל לאחד הטובים שקראתי.

 

[Mנטה]

נראהלי שיש לי סטיה רצינית

אתם מדברים על הקטע שלוין שוטח את משנתו האגררית או על הקטע שהוא מתאר את העבודה שלו ? פרט לכמה תככים פוליטיים שרפרפתי עליהם במהירות, כל הגישה של לוין לחקלאות ובעיקר תיאורי העבודה שלו, ממש ריתקו אותי... כנראה שזאת סטיה... במשפחות הכי טובות אתם יודעים...

 

[Rivendell]

אני מזועזעת. ../images/Emo8.gif

 

[מילי33]

גם לי יש מוד קריאה מהירה

ב"מלחמה ושלום" קראתי רק את השלום. זה קיצר את הספר בחצי ושמר על עיניין.

 

[Mנטה]

במלחמה ושלום המלחמה מאוד מייגעת

בעיקר בקטעים שאין גיבורים אלא רק נאומים. טרויה, בביוגרפיה של טולסטוי, אומר שטולסטוי גם שטף בנאומים מאוד מגמתיים, גם טעה וגם סילף ובקיצור, יותר עדיף לא לקרוא. מצד שני השלום נפלא. אחד הספרים שאני חושבת עליהם הכי הרבה מאז שקראתי אותו לפני יותר מעשר שנים

. אם אהבת אותו, נראה לי שתאהבי גם את מידלמארץ' של ג'ורג' אליוט.

 

[Rivendell]

בכל ספר יש קטעים משעממים יותר

אבל באנה פשוט ניקרתי חצי ספר. אני מבינה שלחבר'ה שם היה הרבה מה להגיד, אבל למה אני צריכה לשמוע את כל זה? מה עשיתי רע?

ואני ממש לא אהבתי את רוב הדמויות. בעיקר את הראשית

.

 

[gordiwow]

בתור חובב מושבע של ספרות רוסית

אני נאלץ להסכים עם ריווי פה. טולסטוי הוא אחד הסופרים הרוסים היחידים שממש סבלתי לקרא אותם. הן "אנה קארנינה" והן "מלחמה ושלום" הם שני ספרים שככל הנראה כבר לא אסיים לעולם. זה כמובן הכל עניין של טעם, אבל אני לא מתבייש פה להגיד קבל עם ופורום - טולסטוי הוא לא טוב! הוא משעמם!! הוא לא תורם לי כלום. זה שהספר ארוך לא עושה אותו טוב. אם סופר לא מצליח לשמור על ערנות הקוראים לאורך 1000 עמ', כנראה שהספר היה צריך להיות 700 עמ'. לפעמים נדמה שטולסטוי כלל אינו מעוניין בקוראים. זהו.

 

[Mנטה]

וואו איזה קיצוניות !

וסתם בשביל הקונטרה, אם היתי צריכה לקחת את כל מה שקיבלתי אי פעם מספרים, הטוב, הרע, ההומור, הידע, הלמידה, החופש, ההנאה, המחשבה שאחרי, וגם הקלילות, הסחף, השפה, בקיצור, ה-כ-ל

, היתי בקלות יכולה להגיד שהכל נמצא בספר אחד של טולסטוי. (לדעתי באנה קרנינה, אבל אפילו בכל סיפור קצר שלו).

 

[Mנטה]

ושאלה לגורדי

האם לדעתך סופר צריך להתעניין בסופרים שלו ? לדעתי סופר שמנסה לכתוב למען הקוראים שלו הוא בדיוק סופר פופוליסט ולא טוב לעומת אמן אמיתי שכותב בשביל עצמו ובשביל היצירה שלו ונאמן עד הסוף לעצמו.

 

[Mנטה]

טעות, סופרים צ"ל כמובן קוראים.

 

[siv30]

גורדי, מה אתה מתנצל

הספר הזה כל כך משמים שכמעט עמדתי בפינה בדום וכתבתי 1000 אני יותר לא אקרא את טולסטוי אז אתה יכול להיות רגוע ושליו, אתה בחברה טובה שלי ושל ריווי...

 

[gordiwow]

ככה

לסיו - קראתי שוב את דברי ואני לא חושב שהתנצלתי. אם השתמע מדברי שאני מתנצל אז אני מבהיר - אני לא מתבייש בשום ספר שאהבתי או לא. כמו שאני לא מרגיש צורך להתנצל על כך שאהבתי את "הצגת יחיד" של י.ל. כך אני גם לא מרגיש צורך להתנצל על כך שלא אהבתי את ספריו של טולסטוי. מלשות - עניין של טעם. אהבתי מספיק ספרים שנחשבים לקאלסיקות, וגם אם הייתי אוהב רק ספרי זבל או ספרים שאף אחד חוץ ממני לא מכיר, לא הייתי מתנצל על כך. Mנטה - אני חושב שטולסטוי סופר לא טוב. זוהי דעתי האישית. את מה שקיבלתי מסופרים רוסים אחרים (בולגקוב, דוסטוייבסקי, ועוד רבים וטובים) נכשל טולסטוי מלתת לי, או שנכשלתי אני מלקבל. בכל מקרה, אני והוא כנראה לא מסתדרים. את, בניגוד אלי, כנראה כן מסתדרת איתו, אשרייך וטוב לך. אני שמח בשבילך שאת מקבלת ממנו הרבה ומקבלת סיפוק מספריו. בקשר לשאלתך - אני חושב שסופר צריך לכתוב את מה שבוער לו בעצמות לכתוב. אני חושב שלסופר אמיתי אין ברירה אלא לעשות זאת. אולי בגלל זה הכתיבה שלי כ"כ לא טובה בעיני - כי שום דבר לא בוער לי בשום עצם. כיוון שלכל דבר יש צד שני, אז אני גם חושב שכמו שמוזיקה נכתבה על מנת הישמע, ספרים נכתבו על מנת להיקרא. ספרים של 1,000 עמודים, לעניות דעתי, צריכים להיות פי מליון טובים מספרים של 100 עמודים על מנת להחזיק את המים שלהם, בגלל שהם נועדו להיקרא על ידי אנשים שיש להם סף יכולת מסוים, סף הבנה מסוים, קיבולת מוח מסויימת, או whatever have you. נראה לי שלטולסטוי היה כל כך בוער לכתוב את דבריו, שהוא קצת שכח שיש מי שרוצה לקרא את ספריו, וברחו לו אלפי עמודים משעממים. זכותו, ואולי חובתו, לכתוב את ספריו כפי שהוא ראה אותם, אני חושב שעבודת עריכה הייתה יכולה לעשות לטולסטוי שירות רב. שוב, זוהי דעתי האישית, וכולי שמחה על כך שאת אוהבת אותו. נדמה לי שזה היה מארק טווין שאמר שמי שאוהב מרק לא יכול להיות איש רע, אז הנה הפאראפרזה (כן, יש יוצאים מן הכלל...). בכל מקרה, טולסטוי כבר רשם את שמו בספרי ההיסטוריה ואני בטוח שממקום מושבו בגן העדן של הסופרים הרוסים, הוא מסתכל וצוחק עלי כי אני טמבל, ואוכל קצת דג מלוח. הוא את שלו עשה ונראה לי שהוא ממש לא צריך אותי. ולסיכום, אני מתנצל על כך שלקח לי לענות כ"כ הרבה זמן, פשוט הייתי עסוק בלמצוא את הדירה הכי שווה בירושלים, ולעבור אליה. עתה משמצאתיה, יש בדיוק 3 ימים לכתוב בפורום עד שתתחיל שנת הלימודים ויקרעו לי את הצורה. איזה כיף - יש לי קורס שנתי עם עמנואל סיוון!!!

 

[frustrated]

אני לא מרגיש ככה כלל

היום התחלתי לקרוא את הכרך שני של "אנה קארנינה", אחרי שצלחתי במהירות ובהנאה רבה את הכרך הראשון. לא חשבתי כלל שהמונולוגים הארוכים משמימים, כמו לדוגמא המונולוגים של לווין על חקלאות. להפך, חשבתי שזה מעבה את הדמויות, ונותן לך להסתכל עליהם מזווית אחרת, לא רק מהדרך שבה הם נוהגים בחבריהם, שגם הם דמויות מוכרות, אלא גם מהדרך שבה הם נוהגים באנשים "פחותים" במעמדם, ואף כיצד הם מתנהגים בינם לבין עצמם, כאשר אנשים אחרים לא נוגעים לעניין. למרות שמבחינה עלילית הספר מתקדם מאוד לאט (רק בסוף הכרך הראשון אנה מועילה בטובה לעזוב את אלכסיי סוף סוף, אחרי שכל הכרך חיכיתי לזה), אבל מבחינת ההתפתחות התודעתית, וההתפתחויות שחלות במערכות היחסים המורכבות בין הדמויות, לרומן יש קצב מהיר, שבקלות הצליח להחזיק אותי בעירנות מוחלטת שעות על גבי שעות.

 

[Mנטה]

תודה רבה !

אני חייבת להגיד שאם היתי צריכה לבחור היגד אחד על הספר, רק אחד, קטן, צנוע, על החוויה הכי חזקה שלי מהספר, היתי אומרת : זה ספר מצליל בטירוף. אחרי תקופה מאוד ארוכה שלא הצלחתי לקרוא לאורך זמן, יותר מחמש דקות רצוף, הספר הזה פשוט תפס אותי ועזבתי כל הרגל מגונה וכל דבר שתפס לי זמן והקדשתי את כל זמני הפנוי לקריאתו. אבל זה באמת ענין של טעם כנראה...

 

[מול פלנדרס]

כבר אמרתי שלדעתי "אנה קארנינה"

נפלא. אבל אם מחפשים ספר שאין בו אף מילה מיותרת, ספר שפשוט גובל בשלמות אז הספר הוא "מאדאם בובארי". מעניין גם לקרוא בביוגרפיה של פלובר (מאת טרויה) על הייסורים שפלובר עבר במשך 5 השנים שעבד על הספר. הוא נאבק על בחירה של כל מילה, ממש כך. אבל התוצאה- בהחלט הוכיחה את עצמה!

 

[מילי33]

זה עוד ספר שקשה לי לקרוא

במקום לצלול לתוך העלילה בא לי לנענע את אמה ולפקוח את עיניה. אפרופו בובארי, מישהו קרא את אפי בריסט? זו הוריאציה הגרמנית על אותו מוטיב של אישה משועממת הבוגדת בבעלה ומובילה עצמה לאבדון.