ופתאום הכל נרגע
יש להודעה שלי שני חלקים שמחים ועצובים. אז הנה השמחים: ------------------- אתמול בערב הייתי עם אמא שלי בצוותא במסגרת פסטיבל תרבות של שלום, צפינו במופע טעם של פעם - השירים של עבד אל-חלים חאפז עם תזמורת נצרת ואורי גבריאל, גלית גיאת, ולקינוח הרקדנית תמר בר גיל שחוץ ממליון אייקונים של
כל מילה נוספת מיותרת. היה מקסים, מדהים, אנרגיה מטורפת (תרתי משמע), הזמרים לא רצו לרדת מהבמה, לא רצו לסיים את השיר עד שעלה המנצח והפסיק אותם
, אנחנו לא רצינו שהם ירדו מהבמה, כולם שרו כאילו זה ערב שירה בציבור, כאילו המילים הראשונות שהם שמעו עוד מגיל אפס הן מילות השירים של עבד אל חלים, הקהל אפילו ידע את שמו המקורי ולא הבימתי של עבד אל חלים, אמא שלי זיהתה שירים של לפני 50 שנה כשאת השירים ברדיו שמעו מכל הבתים ברחוב, הכי מקסים היה לראות צד שלם ומלא של ערבים שהגיעו להופעה ונהנו איתנו. היה מעולה
חזרנו עם אנרגיה מטורפת, כל הדרך חזרה הביתה שרנו את השירים. אני ממליצה בחום ללכת. והנה החלק השני: ---------------------- באולם כזכור היו גם ערבים שמילאו שליש אולם (מירושלים, נצרת, שכם). לפני שההופעה החלה עלה לבמה מנהל הערב מטעם צוותא וסיפר שהשנה בצוותא הוחלט להביא הורים שכולים יהודים וערבים, הכאב המשותף, וכמובן הרצון של שניהם בשלום. ואכן לידו עומדים שני גברים האחד יהודי השני ערבי, הערבי בינתיים מתרגם את דבריו וכשהוא מסיים נשארים שני ההורים על הבמה. כזכור אנחנו בפסטיבל תרבות של שלום. מתחיל לדבר האב השכול הערבי. הוא מדבר רק בערבית ומספר שהוא משכם ועל בנו יחידו שאיבד, על החלומות, על השלום. ואז זה קרה. בעוד הוא מדבר, מהשורות האחרונות התחילו צעקות, התלהמות, "זו לא הפגנה פוליטית", "אנשים באו לראות הופעה" - זה פשוט הקים את רוב הקהל על הרגליים. וכמובן שתהיתם מי צועק נכון? אז כן. אנשים בוגרים (או שלא), מבוגרים ו- יהודים. עצקות, עצבים, בלגן, עלו לבמה מארגני האירוע וניסו להרגיע את הרוחות, עלה אורי גבריאל וניסה להרגיע את הרוחות, עלה מנצח תזמורת נצרת, עלה יוסי אלפי שגם הוא קנה כרטיס לאירוע וניסה להרגיע את הרוחות. וכל הזמן הזה הצד הערבי שבאולם שתק. דממה. אולי הם לא הבינו? אולי הם עצמם לא רצו בלגן? אני ואמא שלי היינו בשוק
אני נבהלתי, לא הבנתי מאיפה זה בא. התעצבתי, התביישתי, רציתי לבכות. עלינו, על כולנו. יהודים ערבים. אני זו שמאמינה שמוזיקה ואומנות תמיד מגשרים על פערים. נבהלתי, נלחצתי. שלרוע אין הבדלי גזע מין ודת והכל קיים בכל מקום. לא ציפיתי שבאירוע שעומדים אנשים שמראים שלמרות הכאב האישי והאובדן העצום הם מגשרים על פערים ובכל זאת רוצים לחיות ביחד, לדבר. פתאום האטימות, הטפשות, הרוע ובעצם כל מה שמביא אותנו עד הלום פתאום יצוץ. למה אי אפשר לתת לבן אדם לדבר? למה אי אפשר לכבד אותו? על מה ומי שהוא? על הכאב שלו? על השוני שלו ועם זאת גם הדמיון? אולי זה באמת היה ערבוב של בשר וחלב, מין שבאינו מינו. אבל קצת סבלנות, סובלנות לתת להם לדבר ומה שנכנס לראש וללב נכנס ומה שלא אז לא. הרי לא לשם כך באמת נתכנסנו והופעה תתחיל בעוד רגע אז אפשר לכבד את האנשים ולהתאפק רגע. חשבתי שאם אנשים מכירים קצת את השפה, את שמו הקודם של האדם!!, את ההיסטוריה שלו, המוזיקה שלו, המהות שלו - אולי יש בהם עוד קצת סובלנות לאחר. ממש עצוב לי. אבל אולי אני מוגנת מידי. אולי זה בגלל שאני חושבת שהחיים שלנו אם אנחנו רוצים או לא שזורים זה בזה בדיוק כמו שאני חושבת שהצעב והשמחה קשורים זה בזה, יהודים עם יהודים, ערבים עם ערבים, יהודים עם ערבים. כאן אנחנו חיים וכאן נמשיך לחיות ואם אפשר להידבר ולחיות ביחד אז למה לא? אבל לא ציפיתי לזה. איילת.
יש להודעה שלי שני חלקים שמחים ועצובים. אז הנה השמחים: ------------------- אתמול בערב הייתי עם אמא שלי בצוותא במסגרת פסטיבל תרבות של שלום, צפינו במופע טעם של פעם - השירים של עבד אל-חלים חאפז עם תזמורת נצרת ואורי גבריאל, גלית גיאת, ולקינוח הרקדנית תמר בר גיל שחוץ ממליון אייקונים של
