תחשבי על זה ככה..
מה אם המצב היה הפוך?
מה אם את זו שהיית מתוסכלת מהעבודה שלך, זו שמעולם לא לוקחת יום חופש, זו שמשתתפת גם בקורסים מטעם העבודה,
זו שאביה (חס וחלילה
) מאושפז במוסד סיעודי, זו שיש לה מיליון סידורים ודאגות ומצב נפשי ירוד?
האם היית משקיעה זמן ואנרגיות בלחפש את קרבתו? האם היית מנצלת רגעים פנויים כדי להיות איתו ולעשות whatever?
סביר להניח שהתשובה שלך היא כן.
סביר להניח שדווקא במצבים כאלה היית שואבת ממנו קצת כח, עידוד ודלק כדי להמשיך הלאה.
זה שהוא לא נוהג כפי שאת היית נוהגת לא אומר שמשהו אצלו לא בסדר.
אבל זה כן אומר שאתם שונים, אפילו מידי, וכך גם הציפיות וההתנהלות שלכם בקשר זוגי.
קחי בחשבון שגם יכול להיות שפשוט נגמר לו לאט לאט, אני מחפשת ולא מוצאת שום רמז לכך שהוא בעניין.
לכפות על הבחור מגורים משותפים זה ממש לא הפיתרון.
כבר העלת את הנושא, אמרת שנראה היה שהוא נלחץ, את מחכה שהוא יעלה את הנושא שוב אך זה לא קורה..
ואם תגורו יחד, יש מצב סביר שתגלי שגם בבית הוא יעדיף לראות טלויזיה או לישון מאשר לבלות זמן איתך, ומה אז?
זו לא חוכמה להרגיש שהכל נפלא ומדהים בתחילת הקשר, כמעט בכל קשר ההתחלה היא נהדרת ומלאה פרפרים וזה וכאלה.
אך בשלב כלשהו, לאחר שלב ההתלהבות הראשונית, אפשר גם להודות לפעמים שאין מי יודע מה התאמה, שאת מבלה את זמנך בללכת על ביצים ולפחד לומר איך את מרגישה כי את מקבלת את התחושה שזה יהיה בגדר "העמסה", שאת משחקת משחק אבוד מראש כשאת מחכה לרגע בו הוא יתעורר ויבין שאת שווה מספיק כדי להילחם על זמן איכות איתך, שרוב הזמן את בלעדיו ושאולי זה לא עובד.
כולנו עוברים משברים בחיים, כולנו (או כך לפחות אני מקווה) אנשים עובדים, חלקינו גם לומדים, לכולנו יש בעיות וסידורים.
לא חייבים להחזיק בכח משהו שכבר לא עובד, 7 חודשים זה לא הרבה זמן אך זה מספיק זמן כדי ללמוד דבר או שניים על בן\ת הזוג.
אם את ממש אוהבת אותו ועדיין מהססת לחתוך, תני לזה צ'אנס אמיתי..
בלי לחכות שהוא יזום פגישות בהתלהבות, כי זה לא יקרה.. בלי לחכות שהוא יעלה את נושא המגורים המשותפים.
תיזמי את, תהיי שם בשבילו כשיצטרך אותך וקחי בחשבון שלא תמיד הוא יהיה שם כשתצטרכי אותו.
הרעיון הוא - קבלי אותו כפי שהוא ותני לזה צ'אנס, תראי אם זה עובד בשבילך.
סביר להניח שזה לא יעבוד, ובשלב הזה אל תהססי לחתוך.
הוא לא הגבר האחרון על הפלנטה, יו נואו.
