ועוד, אפרופו נשים
ברצוני להמליץ לכם בחום על הרומן "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט. מאנגלית: שרונה גורי. הדמות הראשית היא דינה התנכית. המחברת הטיבה לתאר אותה ואת החברה התנכית באור חדש. הביטוי לספר סיפור מופיע בספר אינספור פעמים, כי הרי זה היה אחד המאפיינים של החברות הקדומות, שהיו נפגשים בלילות ומספרים סיפורים. בספר מועלים מיתוסים קדומים. לדעתי כמעט כל פרק בספר יכול להוות בסיס טוב לסיפור. הרגשות מופיעים במלוא העוצמה. התאורים מלאי חיים.תוך כדי קריאה, התחושה היא שאתה שם וחווה יחד עם הדמויות את האהבות, האושר,העצב, הכאב. מתוך הפרק השני של הרומן, עמ' 70, אני מצטטת את הסיפור של אותו, אלת האריגה: "פעם, עוד בטרם ידעו הנשים כיצד להפוך את הצמר לחוט ואת החוט לבגד, הסתובבו האנשים על פני האדמה ערומים. במשך היום הם נשרפו בשמש הקופחת ובלילה רעדו בקור והתינוקות שלהם גוועו למוות. אבל, אותו שמעה את בכי האמהות ורחמה עליהן. אותו היתה בתו של ננה,אל הירח, ושל נינחורסג, אם המישורים. אותו בקשה את רשותו של אביה ללמד את הנשים כיצד לטוות ולארוג כדי שלתינוקות שלהן יהיה חם והם יחיו. ננה רטן ואמר כי השנים טיפשות מכדי לזכור את הסדר שבו חותכים, שוטפים וסורקים את הצמר, בונים את הנולים וקובעים את השתי ואת הערב. ננה אמר כי אצבעותיהן מגושמות מכדי לשלוט באמנות הטוויה. אבל מכיוון שננה אהב את בתו הוא לא עמד בדרכה. תחילה פנתה אותו אל המזרח, לארץ הנהר הירוק, אבל הנשים שם לא רצו להפרד מן התופים והחלילים שלהן כדי להאזין לאלה. אז עברה אותו לדרום, אך היא הגיעה בעיצומה של בצו5רת נוראה, שבה השמש חמסה את זכרונות הנשים. "אנחנו זקוקות רק לגשם", הן אמרו, שוכחות את החודשים הרבים שבהם ילדיהן היו מתים בקור. "תני לנו גשם או הסתלקי". אותו הגיעה לצפון ושם פגשה נשים לבושות פרווה, שהיו פראיות כל כך, שתלשו את שדי גופן כדי להתאים עצמן למלאכת הציד שאין לה קץ. נשים אלה היו חמומות מוח מכדי ללמוד את האמנות האיטית של החוט והנול. ואז פנתה אותו אל המזרח שבו עולה השמש. אבל שם גילתה כי הגברים גנו את לשונות הנשים והן לא יכלו לדבר בשביל עצמן. מכיוון שאותו לא ידעה כיצד לדבר עם גברים, היא באה לאור שהיא הרחם של העולם, ושם היא פגשה את האשה הקרויה אנחדואנה שרצתה ללמוד. אותו לקחה את אנחדואה לחיקה, וכרכה את זרועותיה הגדולו על זרועותיה הקטנות, ואחזה בכפות הזהב שלה את כפות החימר של האישה והנחתה את ידה השמאלית ואת ידה הימנית. אותו הורידה כישור עשוי מלאפים לאזולי שצף בשמיים והסתובב כמו כדור כחול וגדול, וטוותה חוט עשוי מקרן שמש. שינה נפלה על אנחדואנה, בהיותה בחיקה של אותו. ובשעה שאנחדואנה ישנה, היא טוותה בלי לראות ובלי לדעת, בלי מאמץ ובלי יגיעה. היא טוותה עד שהיה לה די חוט למלא את כל המחסן של האל הגדול ננה. והאל ההיה שבע רצון עד כדי כך, שהוא הרשה לאותו ללמד את בנותיה אנחדואנה גם כיצד מכינים כלי חרס וכלי ברונזה, מהו סוד המנגינות ואיך מייצרים יין. לאחר כל זה, חדלו בני האדם לאכול עשב ולשתות מים, והם החלו לאכול לחם ולשתות שיכר. והתינוקות שלהם, עטופים בשמיכות צמר, שוב לא הוסיפו למות בקור, והם גדלו עד שהיו לאנשים, ויכלו להקריב בעצמם קורבנות לאלים".
ברצוני להמליץ לכם בחום על הרומן "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט. מאנגלית: שרונה גורי. הדמות הראשית היא דינה התנכית. המחברת הטיבה לתאר אותה ואת החברה התנכית באור חדש. הביטוי לספר סיפור מופיע בספר אינספור פעמים, כי הרי זה היה אחד המאפיינים של החברות הקדומות, שהיו נפגשים בלילות ומספרים סיפורים. בספר מועלים מיתוסים קדומים. לדעתי כמעט כל פרק בספר יכול להוות בסיס טוב לסיפור. הרגשות מופיעים במלוא העוצמה. התאורים מלאי חיים.תוך כדי קריאה, התחושה היא שאתה שם וחווה יחד עם הדמויות את האהבות, האושר,העצב, הכאב. מתוך הפרק השני של הרומן, עמ' 70, אני מצטטת את הסיפור של אותו, אלת האריגה: "פעם, עוד בטרם ידעו הנשים כיצד להפוך את הצמר לחוט ואת החוט לבגד, הסתובבו האנשים על פני האדמה ערומים. במשך היום הם נשרפו בשמש הקופחת ובלילה רעדו בקור והתינוקות שלהם גוועו למוות. אבל, אותו שמעה את בכי האמהות ורחמה עליהן. אותו היתה בתו של ננה,אל הירח, ושל נינחורסג, אם המישורים. אותו בקשה את רשותו של אביה ללמד את הנשים כיצד לטוות ולארוג כדי שלתינוקות שלהן יהיה חם והם יחיו. ננה רטן ואמר כי השנים טיפשות מכדי לזכור את הסדר שבו חותכים, שוטפים וסורקים את הצמר, בונים את הנולים וקובעים את השתי ואת הערב. ננה אמר כי אצבעותיהן מגושמות מכדי לשלוט באמנות הטוויה. אבל מכיוון שננה אהב את בתו הוא לא עמד בדרכה. תחילה פנתה אותו אל המזרח, לארץ הנהר הירוק, אבל הנשים שם לא רצו להפרד מן התופים והחלילים שלהן כדי להאזין לאלה. אז עברה אותו לדרום, אך היא הגיעה בעיצומה של בצו5רת נוראה, שבה השמש חמסה את זכרונות הנשים. "אנחנו זקוקות רק לגשם", הן אמרו, שוכחות את החודשים הרבים שבהם ילדיהן היו מתים בקור. "תני לנו גשם או הסתלקי". אותו הגיעה לצפון ושם פגשה נשים לבושות פרווה, שהיו פראיות כל כך, שתלשו את שדי גופן כדי להתאים עצמן למלאכת הציד שאין לה קץ. נשים אלה היו חמומות מוח מכדי ללמוד את האמנות האיטית של החוט והנול. ואז פנתה אותו אל המזרח שבו עולה השמש. אבל שם גילתה כי הגברים גנו את לשונות הנשים והן לא יכלו לדבר בשביל עצמן. מכיוון שאותו לא ידעה כיצד לדבר עם גברים, היא באה לאור שהיא הרחם של העולם, ושם היא פגשה את האשה הקרויה אנחדואנה שרצתה ללמוד. אותו לקחה את אנחדואה לחיקה, וכרכה את זרועותיה הגדולו על זרועותיה הקטנות, ואחזה בכפות הזהב שלה את כפות החימר של האישה והנחתה את ידה השמאלית ואת ידה הימנית. אותו הורידה כישור עשוי מלאפים לאזולי שצף בשמיים והסתובב כמו כדור כחול וגדול, וטוותה חוט עשוי מקרן שמש. שינה נפלה על אנחדואנה, בהיותה בחיקה של אותו. ובשעה שאנחדואנה ישנה, היא טוותה בלי לראות ובלי לדעת, בלי מאמץ ובלי יגיעה. היא טוותה עד שהיה לה די חוט למלא את כל המחסן של האל הגדול ננה. והאל ההיה שבע רצון עד כדי כך, שהוא הרשה לאותו ללמד את בנותיה אנחדואנה גם כיצד מכינים כלי חרס וכלי ברונזה, מהו סוד המנגינות ואיך מייצרים יין. לאחר כל זה, חדלו בני האדם לאכול עשב ולשתות מים, והם החלו לאכול לחם ולשתות שיכר. והתינוקות שלהם, עטופים בשמיכות צמר, שוב לא הוסיפו למות בקור, והם גדלו עד שהיו לאנשים, ויכלו להקריב בעצמם קורבנות לאלים".