:>
כשהייתי בכיתה ג', אחי הגדול למד לפסיכומטרי. נורא אהבתי את החלק המילולי. אני והוא היינו מסיימים את החלק המילולי באותו זמן, בערך (לא את כולו, פרקים מסויימים). נורא אהבתי את הספר הענקי הזה, הייתי נשכבת על הספה בסלון ומבלה שעות בקריאתו. במיוחד אהבתי את תרשימי הזרימה, את ההגיון בהם. גם את המילון תמיד קראתי. אנגלית לא ידעתי בכיתה ג', ומתמטיקה לא אהבתי אפעם, אבל ההישגים שלי דמו באופן חשוד לזה של אחי (שגדול ממני ב-12 שנה. פחות חודשיים, נו). אמש הוא התקשר לפלאפוני (הוא נוהג לעשות אתזה, לדרוש בשלומה של אחותו סרבנית השיחות ולבדוק שהיא לא במצברוח אובדני כזה או אחר), והתחלתי להתלונן בפניו- אעע, אילן, אני כזו דפוקה. ;; לו רק הייתי לומדת לבגרויות. ;; מזה הממוצע הזה? 96? זה שווה לתחת. ;; -זה לא ממוצע רע. -רגע, מה היה הממוצע שלך, בכלל? >.> -70. *פאוזה קצרה בה אני מעכלת את המידע* -מה, מה 70, מה?! איך (נאמר בטון פאקצתי והסטרי של לימור שכעת קמה משינתה)?! -כנראה חשבתי שכל התעודה צריכה להיות 7, אנא עראף. ואז נזכרתי איך צחקתי על שני אחיי שקרעו את התחת ונכשלו ב-3 יח"ל מת'. לא שזה ממש משנה, בהתחשב בעבודה הנוכחית (והשווה משהו), של אחי הגדול. מי משאיל לי ספר פסיכומטרי? אני רוצה לראות אם אני אהנה מזה כמו לפני 10 שנים. הפעם אני גם יודעת לקרוא ולדבר אנגלית, אפילו.
