ונמשיך עם השיירה.

[§ קלואי §]

שנתה את הבעת פניה

מצחוק קליל לרצינות כבדה. החושך שלט באזור, והיה מאוד קשה להבחין לאן הולכים באפלה. "הילן." היא לחשה, והאבן האדומה בקצה מטהה זהרה באור חלש, אך האירה מעט את הדרך, ואת פניה הדרוכות והרציניות. אחותה אמרה אותה מילת קסם, ולהבה גדולה הופיעה בקצה מטהה, שהאירה את הדרך מספיק מכדי לראות מה קורה במרחק השביל מהם. ---------------------------- מל"ד: בבקשה, תתעלמו מהתגובה האחרונה שלי (לא זאת!) זאתי שטריסקל נראתה שיכורה... זה היה אמור להיות ממש ממש אחרת... היא לא מראה פנים חברותיים או מחייכים. היא רצינית כמו אחותה-בעצם קצת פחות, הרי היא צעירה ממנה, ויש לה פחות ניסיון בכישוף. ולאודין, חשבתי שמכיוון שלמטה שלי יש רק ריחוף, אור והכוחות עליהם דנו ביום חמישי, אז האור והריחוף יהיו חלשים מאוד...

 

[השהם האפל]

מל"ד זה "מחוץ לדמות"

 

[BlueBeIl]

מל"ד: למה אתן לא מתייחסות

למה שאמרתי לכן? שאלתן אותי שאלה, ואני עניתי לכן ושאלתי שאלה אחרת, ואתן מתעלמות.... לא חשוב. בכל אופן, הלילה ירד מאוד מהר אם מ"התחיל להחשיך" עברנו ל"החושך שרר באזור" אבל לא קריטי. "אונטר" פנתה פירונה אל העלף, "אני כבר עייפה וחשוך פה... מתי נגיע אל הקרחת שדיברת עליה?" לפתע היא נבהלה ונשאה את פניה למעלה. צויחה גבוהה נשמע מעליהם, ומשק כנפיים נשמע. "עטלפים..." מלמל אחד משכירי החרב.

 

[§ קלואי §]

"יצורים ארורים."

אמרה טריסקל בכעס. "יכול להיות שהם יעכבו אותנו." היא האיצה את סוסה. "נצטרך למהר. נוקסריה, לא כדאי שאת תהיי בראש השיירה הזאת?" היא פנתה לאחותה. "המטה שלך יאיר את הדרך." ובקשר לקטע עם פירונה-פשוט אין לי מה להגיב...

 

[BlueBeIl]

שאלתי מאיפה אתן.....

 

[§ קלואי §]

מל"ד אני יודעת

אבל אני לא יכולה להגיד ללא להתייעץ עם אודין, כי אחרי הכל, אנחנו אחיות פה. אז אני מציעה שאודין, תרשמי מאיפה את, איך הגעת לראש מסדר הקוסמים אבל בקצרה, ואני אכתוב מאיפה אני (לא עכשיו, אין לי רעיון). ואודין, אם את רוצה לכתוב על המשפחה שלנו, אין לי בעיות שתמציאי מה שבא לך

 

[אודין]

מל"ד: אין לי רעיון לכלום...

 

[דלית - delete]

מל"ד אני לא משתתף במשחק הזה, אבל..

אפשר לפתור את הבעיה ולהשאר בדמות די בקלות. פשוט לענות משהו בסגנון "אין זה מעניינך" או "הייתה לה החוצפה לשאול אותי מהיכן אני. התעלמתי באדישות מופגנת, ונתתי לה להבין שאין זה מכבודי לענות על שאלות פחותות ערך שכאלו". מצד שני אפשר להיות נחמדים יותר בסגנון "זה סיפור ארוך מאוד, ואם אי פעם יהיה לנו זמן נספר לך אותו..." תשובות לא חסר כשאין מה לענות. להתעלם ממה שקורה במשחק בצורה לגיטימית משאיר הרגשה לא נעימה קצת.

 

[BlueBeIl]

רעיונות טובים....

אולי תצטרף למשחק?

 

[§ קלואי §]

טוב, אז זה ילך ככה

ביינתיים אנחנו משאירות את זה ב-סיפור ארוך, אין זמן לסיפורים עכשיו אם יעלה לאחת מאיתנו רעיון נחמד אז ויתחשק לנו לספר אז נעשה זאת. למה אף אחד לא ממשיך עם השיירה, ועושים פה רק מל"דים

 

[BlueBeIl]

מחכים לFM_the_Weird....

 

[§ קלואי §]

או. קיי.

מכיוון שכל מה שקורה פה זה בערך... כלום, אני ממליצה שפשוט מישהו מהחבורה יפתח את הפה ויגיד "הנה קרחת היער!" ואז כולם הולכים לישון, ואם למישהו יתחשק והוא יספיק אז הוא יכול לעשות פגישת לילה קטנה...

 

[BlueBeIl]

בלית ברירה:

הציוצים מעליהם התחזקו. כל בני החבורה הביטו למעלה בחשש. בכל מקום אחר עטלפים לא היו מהווים איום רציני, אבל ביער הזה כל דבר לבש צורה אחרת... אחרת ויותר מפחידה.... הם החישו את צעדיהם, ולאחר צעידה מזורזת של כרבע שעה פרצו את תוך קרחת יער גדולה. "עצרו, זה המקום." קרא אונטר. "הוא היה בטוח בעבר, אני מקווה שהוא עדיין כזה... שנים רבות עברו מאז שצעדתי ביער הזה." בתוך הקרחת שרר שקט מקפיא, והם כבר בקושי יכלו לראות אחד את השני בחושך המוחלט. לכולם היה מין דגדוג מוזר בעורפם, כאילו שמיליוני עיניים קטנות הביטו בהן בחשיכה.... שלושת הלוחמים הלכו לחפש גזרי עצים בשביל מדורה. לאחר עשרים דקות הם חזרו כשבידיהם המון זמורות יבשות ואצטרובלים. "הנה," זרק אחד מהם את הענפים על הקרקע, מתנשף. "זה יספיק עד הבוקר." בינתיים הספיקו שאר בני החבורה להקים מחנה קטן. פירונה, בעזרתו של מהואירנין, פרשה את השמיכות ששימשו אותם כאוכפים על הריצפה, וסידרה מקומות ישיבה ושינה. הגמד אדום הזקן לקח את הענפים ואירגן אותם בחצובה, ואז הדליק מדורה במומחיות רבה. אחד המלוחמים הוציא פרגית מתיקו, ושני ארנבי בר, וזרק אותם אל הגמד. "הנה," הוא אמר, "תעשה מזה ארוחה לתפארת...." הארנבות והפרגית התבשלו על השיפוד בקולות פיצפות נעימים, והפיצו סביבם ריח מגרה. לבסוף הוריד אותם הגמד מהאש וחילק לכולם. הם אכלו את הארוחה בהנאה רבה. "טרבין, אתה שומר הלילה!" ציווה אונטר. טרבין, הלוחם, הצדיע לאות חיוב, אך האביר התפרץ פתאום. "לא, לא, תנו לי לשמור. אני חייב לכם תודה על הארוחה הנעימה," הוא אמר בקול צורם. אונטר ניסה לחקור את הבעת פניו, כדי לראות האם לבטוח בו או לא, אך לא יכל בגלל החושך והמסיכה. "בסדר," הוא אמר לבסוף. הוא לא רצה לבטוח באביר, אבל כל הלוחמים שלו כבר היו מאוד עייפים, והוא לא רצה שהם ירדמו לו בשמירה או משהו. האביר הנהן, והלך לשבת על אבן גדולה ולבנה בקצה הקרחת. כולם שכבו על השמיכות, ולבסוף נרדמו, למרות שלא יכלו להשתחרר מההרגשה שמביטים בהם. לפתע התעוררה פירונה והרגישה כי רגליים קטנות רצות עליה. "מהר, מהר! תן לי את הקצה השני!" נשמעה לחישה קטנה. "לא, מטומטם אחד! את הקצה הזה! מה אתה עושה לעזאזל? או, לא צריך אותך, כבר הסתדרתי לבד..." היא פקחה את עיניה. הדבר הראשון שראתה היה האבן הלבנה,ריקה עכשיו, בולטת על רקע השמיים שהתחילו להווריד במזרח. הדבר השני היה היה המון של יצורים זעירים שרצים עליה, ומנסים, ללא הצלחה מרובה, לקשור אותה. "אונטר!" היא צעקה, ומיד נקשר פיה במטפחת לבנה, על ידי תריסר זוגות של ידיים זעירות.

 

[FM_the_Weird]

אך אונטר לא ענה...

בערך כשעתיים לאחר שכולם נרדמו, הוא קם ויצא בחרישות מן המחנה. האביר לא ראה ולא שמע אותו, דבר אשר הדאיג אותו במקצת, אך הוא לא היה מופתע: מעטים היו האנשים אשר היו מסוגלים לאתר אותו כאשר רצה להסתתר. הוא עשה את דרכו אל תוך היער בחיפוש אחר מקום בו יוכל למצוא שוב את השלווה אותה אירועי היום היו קרובים לחסל. לבסוף מצא נקודה בה אור הירח נראה כאילו נשפך מן השמיים ושוטף את אונטר כמקלחת. הוא הוציא את חרבו והחל מניע אותה באיטיות בקרב בלתי נראה עם אור הירח. תנועותיו הגבירו את מהירותן בהדרגה עוד ועוד עד שכבר לא ניתן היה לעקוב אחריהן. האוויר סביבו שרק בעוצמה וחרבו זימרה בקולה המתכתי. לבסוף, כשהירח הצביע על חצות, אונטר נעץ את חרבו בחוזקה באדמה והתמוטט לידה, מותש. "אתה רוצה לדבר על זה?" שאל אותו קול נשי.