הכל תלוי במה שמתאים לך!
וואו, לא הייתי פה קצת ימים ופספסתי ה מ ו ן ! אז דארא יקרה, קודם כל בהצלחה. לגבי ההודעה השניה על העבודה: שיתפוצצו להם מבפנים ויחשבו מה שבם רוצים. "מישהי" אמרה לי לפני כמה ימים שכעס זה משהו שאנחנו בוחרים להרגיש... אז אם הם בחרו...שיתמודדו עם זה . זה לא קשור אלייך. ואת הכי חשובה כרגע... זה מתחבר לי לתשובה לשאלה הזאת. תלוי מה את רוצה ומה מתאים לך שיהיה. אני משתפת את ההורים בהכל! יש לזה מחיר אבל בצידו פרס ענק. הפרס הוא שהם עוזרים ותומכים, מסייעים בבית, מנהלות, קולטים את כל התקפי ההורמונים והתסכול. המחיר זה הדאגה שנראית לפעמים מופרזת ואין ממש כוח אליה. אני מעדיפה אותה (את הדאגה) עם הקשיים על פני ניתוקם מהתהליך כי ברור לי שאני חייבת את העזרה והסיוע שלהם. תחשבי טוב טוב ותראי מה מתאים לך. אם הייתי חושבת שזה מעיק , הייתי משאירה את המצב כמו שהוא. אם זה מציק לך ומרגישה לא בנוח, יכולה לספר בכותרות על הסיטואציה. אבל...בשום פנים ואופן לא לנטוש את הכוחות שאספת על מנת לשמור על עצמך סופסוף! חיבוק ענק ובהצלחה!!!
הכל תלוי במה שמתאים לך!ומה עושים עם ההורים?
התייעצות: שני הוריי אינם יודעים שאני בטיפול. בעיקר משום שכל אחד עסוק בענייניו, ותמיכה לא תצא לי מאף אחד מהם. (אבל נדנודים כן). היום מתקשר אלי אבא שלי, אדם חולה לב, גרוש, (שנפרד לא מזמן מחברתו) , בודד, וגם היפוכונדר ונודניק, ומספר לי שביום א יש לו פגישה אצל הקרדיולוג ונורא חשןב לו שאצטרף. מהכרותי את אבא שלי, את מצבו הרפואי וגם משיחות עבר אצל קרדיולוגים, ברור לי שלא יציעו לו שום דבר חדש אלא רק יגידו לו "אדוני המצב קשה ועם זה אתה צריך לחיות". ברור לי שאבא שלי צריך אותי שם לצורך סעד נפשי. אמרתי לו שאני לא יכולה. לא אמרתי למה. זה במרחק למעלה משעה נסיעה בכל כיוון, ידרוש התארגנות עם הבייביסיטר, וזה כשאני יומיים לפני נסיעה. לכן אני אומרת: מחר מחזירים לי עוברים. השבוע האחרון- ובכלל הטיפול האחרון- מאד קשים לי פיזית. אני מותשת, עייפה כל הזמן ובקושי מתפקדת. נפשית- בשונה מהסיבובים הקודמים, אני כעת שאובה כל כולי לתוך הטיפול. יש לי מעט מאד אנרגיות לאנשים אחרים. אם אני לא אשמור על עצמי (וזה משהו שאני לא מצטיינת בו כידוע לכל)- אף אחד לא ישמור עלי. וההתלבטות: האם להשאיר את ה"לא" כמות שהוא, בלי נימוק למעט אלו שהוא יודע עליהם (לוגיסטיקה, ילד), או לומר לו: "תשמע אבא, גם לי יש בעיות רפואיות שאני לא משתפת אותך בהן, ואני פשוט לא יכולה לבוא"? הסכנה באפשרות השניה היא שהוא עלול להלחץ מזה, לחקור אותי עוד ועוד, ובעיקר לנדנד טלפונית (אני חווה את זה כנדנוד)- כל יום, כמה פעמים ביום , לשאול מה שלומי. מה שאני צריכה עכשיו זה שקט. שיניחו לי. (אני נעזרת בכן המון, רק פה אני יכולה ממש לשתף).
וואו, לא הייתי פה קצת ימים ופספסתי ה מ ו ן ! אז דארא יקרה, קודם כל בהצלחה. לגבי ההודעה השניה על העבודה: שיתפוצצו להם מבפנים ויחשבו מה שבם רוצים. "מישהי" אמרה לי לפני כמה ימים שכעס זה משהו שאנחנו בוחרים להרגיש... אז אם הם בחרו...שיתמודדו עם זה . זה לא קשור אלייך. ואת הכי חשובה כרגע... זה מתחבר לי לתשובה לשאלה הזאת. תלוי מה את רוצה ומה מתאים לך שיהיה. אני משתפת את ההורים בהכל! יש לזה מחיר אבל בצידו פרס ענק. הפרס הוא שהם עוזרים ותומכים, מסייעים בבית, מנהלות, קולטים את כל התקפי ההורמונים והתסכול. המחיר זה הדאגה שנראית לפעמים מופרזת ואין ממש כוח אליה. אני מעדיפה אותה (את הדאגה) עם הקשיים על פני ניתוקם מהתהליך כי ברור לי שאני חייבת את העזרה והסיוע שלהם. תחשבי טוב טוב ותראי מה מתאים לך. אם הייתי חושבת שזה מעיק , הייתי משאירה את המצב כמו שהוא. אם זה מציק לך ומרגישה לא בנוח, יכולה לספר בכותרות על הסיטואציה. אבל...בשום פנים ואופן לא לנטוש את הכוחות שאספת על מנת לשמור על עצמך סופסוף! חיבוק ענק ובהצלחה!!!