ומה עושים עם ההורים?
ומה עושים עם ההורים?
התייעצות: שני הוריי אינם יודעים שאני בטיפול. בעיקר משום שכל אחד עסוק בענייניו, ותמיכה לא תצא לי מאף אחד מהם. (אבל נדנודים כן). היום מתקשר אלי אבא שלי, אדם חולה לב, גרוש, (שנפרד לא מזמן מחברתו) , בודד, וגם היפוכונדר ונודניק, ומספר לי שביום א יש לו פגישה אצל הקרדיולוג ונורא חשןב לו שאצטרף. מהכרותי את אבא שלי, את מצבו הרפואי וגם משיחות עבר אצל קרדיולוגים, ברור לי שלא יציעו לו שום דבר חדש אלא רק יגידו לו "אדוני המצב קשה ועם זה אתה צריך לחיות". ברור לי שאבא שלי צריך אותי שם לצורך סעד נפשי. אמרתי לו שאני לא יכולה. לא אמרתי למה. זה במרחק למעלה משעה נסיעה בכל כיוון, ידרוש התארגנות עם הבייביסיטר, וזה כשאני יומיים לפני נסיעה. לכן אני אומרת: מחר מחזירים לי עוברים. השבוע האחרון- ובכלל הטיפול האחרון- מאד קשים לי פיזית. אני מותשת, עייפה כל הזמן ובקושי מתפקדת. נפשית- בשונה מהסיבובים הקודמים, אני כעת שאובה כל כולי לתוך הטיפול. יש לי מעט מאד אנרגיות לאנשים אחרים. אם אני לא אשמור על עצמי (וזה משהו שאני לא מצטיינת בו כידוע לכל)- אף אחד לא ישמור עלי. וההתלבטות: האם להשאיר את ה"לא" כמות שהוא, בלי נימוק למעט אלו שהוא יודע עליהם (לוגיסטיקה, ילד), או לומר לו: "תשמע אבא, גם לי יש בעיות רפואיות שאני לא משתפת אותך בהן, ואני פשוט לא יכולה לבוא"? הסכנה באפשרות השניה היא שהוא עלול להלחץ מזה, לחקור אותי עוד ועוד, ובעיקר לנדנד טלפונית (אני חווה את זה כנדנוד)- כל יום, כמה פעמים ביום , לשאול מה שלומי. מה שאני צריכה עכשיו זה שקט. שיניחו לי. (אני נעזרת בכן המון, רק פה אני יכולה ממש לשתף).
ומה עושים עם ההורים?
התייעצות: שני הוריי אינם יודעים שאני בטיפול. בעיקר משום שכל אחד עסוק בענייניו, ותמיכה לא תצא לי מאף אחד מהם. (אבל נדנודים כן). היום מתקשר אלי אבא שלי, אדם חולה לב, גרוש, (שנפרד לא מזמן מחברתו) , בודד, וגם היפוכונדר ונודניק, ומספר לי שביום א יש לו פגישה אצל הקרדיולוג ונורא חשןב לו שאצטרף. מהכרותי את אבא שלי, את מצבו הרפואי וגם משיחות עבר אצל קרדיולוגים, ברור לי שלא יציעו לו שום דבר חדש אלא רק יגידו לו "אדוני המצב קשה ועם זה אתה צריך לחיות". ברור לי שאבא שלי צריך אותי שם לצורך סעד נפשי. אמרתי לו שאני לא יכולה. לא אמרתי למה. זה במרחק למעלה משעה נסיעה בכל כיוון, ידרוש התארגנות עם הבייביסיטר, וזה כשאני יומיים לפני נסיעה. לכן אני אומרת: מחר מחזירים לי עוברים. השבוע האחרון- ובכלל הטיפול האחרון- מאד קשים לי פיזית. אני מותשת, עייפה כל הזמן ובקושי מתפקדת. נפשית- בשונה מהסיבובים הקודמים, אני כעת שאובה כל כולי לתוך הטיפול. יש לי מעט מאד אנרגיות לאנשים אחרים. אם אני לא אשמור על עצמי (וזה משהו שאני לא מצטיינת בו כידוע לכל)- אף אחד לא ישמור עלי. וההתלבטות: האם להשאיר את ה"לא" כמות שהוא, בלי נימוק למעט אלו שהוא יודע עליהם (לוגיסטיקה, ילד), או לומר לו: "תשמע אבא, גם לי יש בעיות רפואיות שאני לא משתפת אותך בהן, ואני פשוט לא יכולה לבוא"? הסכנה באפשרות השניה היא שהוא עלול להלחץ מזה, לחקור אותי עוד ועוד, ובעיקר לנדנד טלפונית (אני חווה את זה כנדנוד)- כל יום, כמה פעמים ביום , לשאול מה שלומי. מה שאני צריכה עכשיו זה שקט. שיניחו לי. (אני נעזרת בכן המון, רק פה אני יכולה ממש לשתף).
