ויכול להיות שהרופאים סתם אומרים על ברית מילה?

[שירלי של 4]

אז?

אין זהות בין ילדי מרגע לידתם ואני לא מנסה לייצר אחת בכוח.
לוקחת את המשפט שאמרה לי הפסיכולוגית כשהיינו ביעוץ בהקשר של התאומות: "כל ילד עפ"י צרכיו".
זה לא שהם לא עורכים השוואות, אבל תוצאת ההשוואות היא שיש לאחד כך וכך מזה ולשני כך וכך מזה, והכל בסדר.
זה לא שיש אידיליה כן?! בהחלט יש קנאה וגם ריבים אבל זה חלק מהעייסק עם או בלי ברית מילה.
וכן, הורים לפעמים עושים טעויות עם ילד אחד ועוברים אבולוציה ומתקנים עם האחר (ולהיפך). ההורות היא דינאמית ואנחנו לומדים כל הזמן. זה מה יש - אנחנו רק בני אדם...

 

[MotheRonit]

דרשני. הבולבולים שלהם יהיו שונים

כי בולבולים הם שונים. גם כאלה שאמורים להיות הכי דומים, זאת אומרת נימולים. כי אף איבר (לא משנה איזה) לא דומה למשנהו. אפילו בתוך הגוף שלנו, ובטח בין אנשים שונים. ובגלל הפרש הגילאים ממילא האיברים שלהם יהיו שונים. (בגלל זה תמיד מפתיע אותי לשמוע "שיהיה כמו אבא" ולא ברור לי בדיוק את מי זה אמור להעליב יותר

)

 

[הגרי3]

עבורנו ההחלטה לא למול את הבן שלנו היתה

אחת ההחלטות ההוריות היותר קלות שקיבלנו (וקשה מאוד להגיד עלינו שאנחנו לא קונפורמיסטים). זה היה קל פשוט בעיקר כי אחרי שקראנו והפכנו ודשנו בנושא, לא מצאנו שום סיבה אמיתית ונכונה למה *כן* למול אותו.
בנוסף, העובדה ששנינו מגיעים ממשפחות שלא נוהגות (שלא לומר, לא מעיזות) להתערב בהחלטות שלנו, הקלה אף היא. רוב התגובות שקיבלנו היתה טובות, מחזקות ותומכות.

 

[שירלי של 4]

מזדהה מאוד עם התשובה שלך!

בדיוק מה שכתבת אחד לאחד (אולי חוץ מנושא הקונפורמיזם שבו אנחנו לא תמיד מצטיינים

) - קצר, לענין וקולע.
שלושת הבנים שלי (וגם הבת הצעירה) לא נימולים וזה נראה לי הכי נכון וטבעי בעולם.
כשקיבלנו את ההחלטה, לא ידענו שנעזוב את ישראל ונגור בחו"ל כך שזו לא הסיבה או משתנה בהחלטה.
אה, ואנחנו משפחה נורמלית לחלוטין (אני חושבת...)

 

[בּלו]

אני מצטערת שמלנו את הבכור

היינו צעירים יותר, מבולבלים אחרי לידה ראשונה ומוקדמת - השארתי את ההחלטה לאיש כפי שכבר הוזכר כאן למעלה, היה לחץ משפחתי קל ודבר התגלגל לדבר.
כשנולד הצעיר מלנו אותו רק בגלל שהבכור כבר נימול, אחרת בוודאות לא היינו מלים.
לא מסוגלת ליצור שוני כזה בין אחים.

 

[תמר של אור]

בדיוק כך אצלי, מילה במילה

אבל ההחלטה למול את השני נבעה גם מהעובדה שאני פשוט לא יודעת איך אפשר להסביר לבכור שאיתו עשיתי טעות כזאת שהיא כה בלתי הפיכה. ברור לי שלעשות את אותה הטעות שוב הופך אותי לאמא מטורללת לחלוטין, אבל זו האמת.
בפעם השלישית, לשמחתי, נולדה בת.

 

[בּלו]

כתבת את מה שלא כתבתי

וזו היתה גם הסיבה שלנו - לא ידענו איך נסביר את זה לבכור ולעצמנו.
בכל מקרה, ברגע שהם מחלימים מהברית לשמחתי גם מחלימים רגשות האשמה שלי.
(אצלנו הבת באמצע

)

 

[תמר של אור]

מחלימים, אבל מותירים צלקת קטנה

 

[בּלו]

 

[החיפושית החמישית]

מלתי את ילדיי כי הסיטואציה אצלנו הייתה

קצת קיצונית יותר מהממוצע, במובן זה שאם רוב הסבים והסבתות כועסים ומתווכחים, אצלנו זה היה מביא לניתוק מוחלט וכנראה ארוך עד סופי ממשפחת הבעל שהיא משפחה של דתיים על גבול החרדי. לא רציתי למול אבל גם לא חשבתי שיש לי זכות בדיוק כשבן זוגי הופך לאב, להפוך אותו גם ליתום. כי זה מה שהיה קורה בפועל. אף אחד במשפחה ההיא, כולל המתונים יחסית, לא היה מדבר איתו יותר.
אני מתנחמת בזה שהם - הילדים שלי, זאת אומרת - כבר לא יצטרכו לא למול ולא להתחתן ברבנות, כי יהיו להם הורים שזה לא ממש משנה להם. מהפכות לא קורות בדור אחד.
ממרחק השנים אי כן יכולה להגיד שא. אולי היום הייתי מתעקשת יותר. ב. ילדים בגן בהחלט משווים ובהחלט יש להם הזדמנות לראות שלאחר יש משהו שלהם אין וג. מכל הדברים הרעים שעוללתי להם מתוך אהבה או בורות או חוסר מחשבה, המילה הייתה בין הקטנים יותר. אם הייתי יכולה לקחת בחזרה חמש טעויות קריטיות, חמישה דברים בלתי נסלחים שעשיתי לילדיי, המילה לא הייתה ביניהם.

 

[הירושלמית מירושלים]

רק בקשר להשוואה

באף מסגרת חינוכית שילדי היו בה, לא הייתה סיטואציה שבה ילדים חושפים את אברי המין שלהם זה בפני זה ומאוד הקפידו על זה. או שהתכוונת להשוואות אחרות?
מצד שני, אני לא שותפה להסטריה שאוי ואבוי שאיזה ילד יסתכל לו על הבולבול ויחשוב לעצמו או יגיד לעצמו שהוא נראה אחרת.
מה שמזכיר לי הודעה סופר מצחיקה בנושא של "אבל מה יהיה במקלחות בצבא"
http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=202&messageid=170257926

נראה לי מוזר ומצער שהקשר של אישך עם משפחתו, תלוי בריצויים ולא מבוסס על אהבה וכבוד, אבל כמובן שאינני בנעליו.
אני כן אציין שסבים וסבתות וסבתות רבתות רבים מני ספור מצהירים שינתקו את הקשר עם התינוק הערל המזעזע שהולך ליפול עליהם, אבל אז כשהוא הופך לעובדה מתוקה מני מתיקות בשטח, פתאום עקרונות הברזל שלהם מתמוססים איכשהו ואחרי איזו תקופה כולם די שוכחים מהענין. הרבה אנשים מאוד מפחדים מזה שלנכד לא תהיה סבתא ושוכחים שסבים זקוקים לנכדים לא פחות והרבה יותר אפילו מאשר להיפך.
קל להגיד שזה יעשה לסבתא התקף לב ושלעולם לא תחזיק את הנכד על הידיים, כי נורא כבדה לך העורלה. לשמור מרחק מתינוק אמיתי? זה יותר קשה.
כשהתלבטתי וחקרתי וקראתי באדיקות כל מה שמצאתי בנושא, נתקלתי בהמון איומים ולחצים לפני ועד היום השמיני ואולי בסיפור אחד או שניים שבו זה הביא בפועל לנתק וגם הנתק הזה תם, כי הסבים לא עמדו בו.

בלי קשר למילה, התעצבתי לקרוא שאת מרגישה שעשית דברים בלתי נסלחים לילדייך ועוד חמישה(!)(ואולי אפילו יותר אם יש מדרג?). האם יתכן שאת סופר ביקורתית כלפי עצמך? גם אני אמא ואני לא חושבת שעשיתי עד היום אפילו דבר בלתי נסלח אחד מהם. לא הייתי מושלמת, טעיתי, כעסתי, לא שמתי לב, אבל הכוונות שלי טובות לרוב ולא גרמתי להם לנזק גופני חמור בכוונה או הזנחתי אותם רגשית בצורה קשה. את אפילו לא שמה בהסעה! ואני כן!
את באמת כה שונה ממני?
את לא חייבת לענות אם זה פרטי מדי, זו סתם התחושה שעלתה בי בעקבות מה שכתבת, אז שיתפתי.

 

[החיפושית החמישית]

הילדים שלי לא ילדים אומללים

ואף אחד לא מתאכזר אליהם.
כמיטב יכולתי ויכולתו של אבא שלהם, הם גדלים בעולם אוהב ומכיל.
אבל היות שגם אני בן אדם וככל שהם גדלים כך מתגלים בהם יותר פנים ויותר חלקי אישיות, מתברר שגם לי יש קווים אדומים או בעברית פשוטה דברים שמחרפנים אותי.
וככה בהחלט קרה שכעסו עליהם (לפעמים לא בצדק) יותר מדי, לפעמים צעקו עליהם. לפעמים אני מקבלת החלטות לא טובות בשבילם ולגביהם ולפעמים אני מזניחה את הצרכים שלהם לטובת אלה שלי. אני מודעת לזה שכל אלה לא חריגים. אבל כשאני רואה עד כמה מעט, בדיעבד, המילה או חסרונה משמעותיים לילדים שלי, הייתי מבטלת את כל הפגיעות הקטנות לכאורה האלה לפני שהייתי מבטלת את המילה, ולו רק כי באותן פגיעות הם מרגישים והן מכאיבות להם, ואילו המילה היא עבורם נון אישיו.
הנוגע לבעלי, לא אכנס לדיון בו ובמשפחתו. רק אגיד שסבים שהתרככו למראה התינוק המתוק יש הרבה, אבל ביהדות אדם שאינו מל את בנו דן את עצמו לכרת, שזה הרבה יותר גרוע ממוות. אי אפשר לצפות מאדם אדוק מאוד לחיות בשלום עם דבר כזה. זה כמו לצפות ממך לחיות בשלום עם העובדה שילדייך מאמינים ברצח ילדים. זה לא ייתכן.

 

[החיפושית החמישית]

אני רק אוסיף

שאני לא חושבת שאני טובה ממך או מכל אחד אחר (טוב, האמת שבסתר לבי אני חושבת שאני טובה מהרבה אנשים אחרים, כמו שרוב האנשים חושבים על עצמם, אבל לא ממך ולא בעניין הילדים), אבל יש או היו לי ציפיות מעצמי, ולא תמיד אני עומדת בהן. אני רוצה שהעולם יתייחס לילדים שלי בדרך מסוימת, ולפעמים לא עומדת בזה בעצמי. זה בשבילי עילה לכאב גדול ולא הצטעצעות או ניסיון לקבל חנינה מאחרים, שיבטלו את כל חטאי. ברור לי שמבחוץ הם לא נראים גרועים כל כך.

 

[לביאה בקיץ]

כמה יפה מה שכתבת פה, חיפושית, בהודעה הזו

ובקודמת, על הורות וכו' (ללא קשר לנקודת המוצא של הדיון).

 

[הירושלמית מירושלים]

רק עוד משהו בנוגע למילה

אל תשכחי אבל שאת רואה את הכל מאוד במיקרו - הם מאוד ילדים כרגע וה-אישיו בחייהם זה איך את ואבא שלהם מתייחסים אליהם.
הם יגדלו ויהיו הרבה יותר זמן גדולים מאשר קטנים בחיים שלהם.
לכן זה שאת מבטלת את מילתם בתור נון אישיו, לא אומר שבהכרח הם יראו את זה כך כגברים בוגרים. לא כטענות אלייך, אלא כסוגיה במיניות שלהם.

אני לא מנסה לעורר בך רגשות אשמה, בטוח שעשית הכי טוב שיכולת / שהצלחת / שהיה אפשרי בעינייך בתוך הנסיבות ומן הסתם בכל זמן נתון אחר. אני מנסה להגיד שמה שהנחה אותי היה המחשבה לא מה הם יחשבו עלי עכשיו, כשהם בני רבע לארבע ועשרה חודשים וברור שהם יקבלו כל מה שינתן להם בתור המציאות הבלתי מעורערת שלהם.
אלא איך אני מצדיקה את זה בעיני עצמי עכשיו ומה אומר להם אם הם יבואו לשאול אותי כבוגרים למה מלתי אותם.
אם הייתי שלמה עם זה שלמול זה הדבר היחיד שאפשר לעשות בכלל, לא הייתה לי בעיה. כמו שאין לי בעיה שהם יבואו להגיד לי שהם כועסים על זה שלא מלתי אותם ואני אגיד להם שזה היה הדבר הנכון בעיני לעשות ומתי לקבוע להם תור לניתוח.

*אני* לא יכולתי לחיות עם התשובה: חתכתי לכם כי אבא נורא רצה או כי זה היה מאוד חשוב לסבתא או כי פחדתי שאיזו בחורה אולי תצחק עליכם יום אחד. כי אני יודעת ש*אני* לא הייתי מוכנה לקבל כזו תשובה מההורים שלי, לו היו מחליטים למול אותי. לא הייתי רבה איתם בהכרח, אבל זה היה מאוד מכאיב לי שקיבלו החלטה כזו עבורי והשיקולים האלו לא היו נראים לי כמו סיבה לגיטימית לעשות *לי* משהו. אני בהחלט יכולה לראות את עצמי מעלה קצף וצועקת שאיך הם העזו לפגוע בגוף שלי, בשביל שסבתא תהיה מרוצה ושאני אבחר עם מי אני שוכבת ואם מישהו כזה מטומטם שהוא ירתע מאישה לא נימולה, אז שיקפוץ לי וכו' וכו'.
אחרי התרגיל המחשבתי הזה, כבר לא יכולתי לחזור אחורה...

היום כמובן אני עוד הרבה יותר משוכנעת שטוב שלא עשיתי את זה, למרות שכולנו נתקלנו בכאבים ועצב גדולים יותר מאשר המילה שלהם לו הייתה קורית.

 

[החיפושית החמישית]

העובדה שאני חושבת ככה היום

לא נוגעת בכלל לשאלה אם יש לי זכות למול אותם או לא. ברור לי שהרשות הזאת שאנשים לוקחים לעצמם, כולל אני, היא מאוד מאוד בעייתית.
מכיוון שזה כבר נעשה ולאחר מעשה, לפחות איך שאני רואה אותם עכשיו אני לא מאמינה שזה יהיה מבחינתם עילה לכעס או צער. אם כן - כנראה שהכעס הזה יגיע לי. לנו.

 

[אביגיל מהר המלכים]

דווקא זו תשובה מאוד טובה בעיניי

המסר באמירה כזו הוא: משפחה זה חשוב. ולפעמים בחיים מתפשרים בשביל דברים חשובים.
וואלה, אותי זה משכנע. שוב, לא שרצתי בשמחה וששון לימול את בני (למעשה לא רצתי ולא מלתי. הילד עבר ניתוח בהרדמה מלאה, תודות לטבע שהחליט עבורי) - אבל מכל הסיבות בעולם, דווקא משפחתיות היא סיבה מאוד טובה בעיניי.

 

[fossa]

אני לא חושבת שזה עניין של כרת

יש עוד הרבה עבירות ביהדות שדינן כרת, כגון החמץ בפסח, או אי קיום טהרת המשפחה. אני מתארת לעצמי שהוריי בעלך מבינים כי הוא עובר את העבירות הללו.

 

[החיפושית החמישית]

א. לא תאמיני מה יכולת ההכחשה של המוח

הממוצע. במקרה הזה היא גבוהה מאוד.
ב. אני לא מספיק בקיאה ביהדות כדי לענות למה זה ככה, אבל אני יודעת כעובדה שבעיניהם זה הרבה יותר חמור מכשרות למשל.
ג. לא חוכמה לנתח רציונלית אנשים שאת לא מכירה ולהחליט שהם לא עומדים בתקן. הם באמת לא עומדים בו - ואני כן מכירה אותם ויכולה להעיד

, אבל הם מי שהם, ויש פה עניין גדול בהרבה מאותו לחץ מפורסם מההורים שאני שומעת עליו הרבה בהקשרים כאלה. הם לא מה שנקרא דתיים מודרניים בתפישה שלהם, שזה המקסימום שאני מוכנה לומר בנושא הזה.
ד. מי שרוצה יכול לראות בהסברים שלי תירוצים ואני אפילו לא יכולה לומר במצפון שקט שאין בזה אפילו אחוז אחד של צדק (אם כי לא הרבה יותר מזה), אבל למה, בעצם? זאת אני וזה סיפור חיי כמו שאני מאמינה בו ומספרת אותו. למה הניסיון לערער עליו? כך אנחנו מאמינים שהיה קורה, ויש לנו סיבות טובות מאוד מההיכרות שלנו עם המשפחה. כל הסיפורים על סבים אוהבים שהתרככו וכו' לא רלוונטיים פה מהרבה יותר מסיבה אחת. אני יודעת על עצמי שלעולם לא אערער על החלטה של מישהי לא למול את בנה על ידי פסילת הסיבות שהיא נותנת להחלטה שלה. הייתי מעדיפה שינהגו בי באותה דרך (כן, אני יודעת שלא לזה הכוונה. אבל זאת התוצאה).

 

[הירושלמית מירושלים]

אני לא רואה בסיבות שלך תרוצים ואני גם לא

מערערת על החלטתך או מנסה לשנות אותה.
שאלת למה, הנה ההסבר שלי -
ההנמקות ההגיוניות שלך, הן גם ההנמקות ההגיוניות של הרבה אנשים אחרים.
חשוב לי להשמיע דעה נוספת, כדי שלא רק הדעה הזו תהדהד בחלל.
הסיפור האישי שלך, הוא שלך. אני לא מנסה להתווכח איתו או לפסול אותו. הרי אלו מזמן כבר עובדות בשטח וממילא אני משוכנעת לחלוטין שאין דרך לשכנע אף אחד לעשות משהו שהוא לא *כבר* החליט לעשות.

אבל מילת תינוקות היא לא רק הסיפור שלך וההחלטה ההורית למול תינוקות שלא ממניעים דתיים היא לא רק שלך, התגובה שלי הייתה עקרונית ולא נקודתית לסיפור חייך הספציפי שאני אכן, לא מכירה אותו כלל.