כינויחסרמעוף
New member
וידוי
אני חושב שאני כותב את זה בעיקר עבור עצמי. אולי דרך הכתיבה אוכל להבין דברים, לעכל ולהתגבר.
___
הכרתי אותו לפני עשר שנים. היינו צעירים חסרי ניסיון והתחברנו כידידים. התכתבנו ודיברנו לעתים. מבחינתי היה בינינו המון במשותף ונהנתי לדבר איתו. אך נסיבות החיים של שנינו הרחיקו אותנו.
איכשהו נשמר בינינו קשר ידידותי מסויים על אש מאוד נמוכה. עם כל הרצון להתחבר, אני חושב שהבנתי שאנחנו לא דומים; שאין לנו הרבה במשותף; שהערכים שלנו מעט שונים; שהדברים שמצחיקים אותנו הם שונים. אבל עכשיו אני מבין שבתוך תוכי מאוד רציתי שהוא ישאר בחיי, גם אם לא ידעתי להסביר את זה לעצמי.
השנים עברו. יצאתי עם גברים שונים - חלקם רציניים יותר וחלקם רציניים פחות. לא חשבתי עליו ואני מניח שהוא לא חשב עלי. הכרתי מישהו שאני מאוד אוהב וגם הוא אוהב אותי ובנינו חיים משותפים ביחד.
יום אחד משהו גרם לי לרצות לפגוש אותו והצלחתי לגרום לזה לקרות. עניין אותי לפגוש מישהו מהעבר שאני מאוד מחבב, ולא השקעתי מחשבה במה יכול לקרות.
ואז התנשקנו. ומאז הוא לא יוצא לי מהראש. מאז - הוא הפנטזיה היחידה שלי.
חודשים רבים עברו ואני עדיין לא יכול להפסיק לחשוב עליו. על לנשק אותו, לשכב איתו ולראות אותו מאושר.
הוא, זה שאין לי קשר עמוק איתו, זה שאולי אני לא באמת מכיר וגם לא מכיר אותי, גורם לחיים שלי להסתחרר. הוא, שלא הייתה לי אינטימיות אמיתית איתו, הוא זה שגורם לי לא ליהנות מאינטימיות אחרת. הוא, שאני מפנטז עליו ללא הפסקה למרות שהחיים שלי כביכול טובים ומסודרים, הוא זה שעובר לי בראש בכל סיטואציה.
אני מסתכל על החיים שלו בפייסבוק ומקנא. מקנא שאני לא יכול להיות שם איתו. אפילו רק לערב אחד, רק בשביל להרגיש אותו פעם אחת.
אני קורא את מה שאני כותב ואני יודע שזה אנוכי. אני יודע שאני חושב רק על עצמי ועל מה שאני רוצה וצריך. בלי לחשוב עליו ועל מה שהוא מעוניין או לא מעוניין בו. בלי לחשוב על בן הזוג שלי. ועדיין, אני לא מצליח לעצור את עצמי ומרגיש שזה יותר חזק ממני.
הייתי רוצה אותו והייתי רוצה שהוא ירצה אותי, אך בתנאים שהם לחלוטין בלתי אפשריים. אני לא רוצה להיפרד מבן זוגי ואני לא רוצה לבגוד. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני "מהאנשים שבוגדים" כי זה לא מי שמגיע לו ובאותו זמן אני עדיין רוצה אותו. אני רוצה שהוא יחשוב שאני אדם טוב ושאכפת לי ממנו. אני לא רוצה להתייחס אליו כמישהו שבאים אליו רק לשם הסקס, כי הוא הרבה יותר מעבר אבל זה מה שעובר לי בראש חודשים ארוכים.
אני רוצה לעשות לו כיף ואני רוצה שיהיה לי כיף. אני רוצה להרגיש את החיוך והצמרמורת והאושר. כיף ש"בגללו" מזמן לא היה לי עם אחר.
אני לא יכול לשלוט בעצמי ולא יכול לחשוב על דברים אחרים. אני רוצה לדעת מה הוא חושב, רוצה שהוא ידע שאני מעוניין בו אבל לא רוצה להרוס לו את שלוות החיים.
רוב הסיכויים שהוא לא מעוניין בי. לעזאזל, אולי הוא אפילו בכלל לא זוכר אותי. אולי אני סתם עוד מישהו מתוך מאות האנשים שהוא הכיר בסיטואציות שונות ועכשיו סתם אחד מאלה שהולכים ברחוב וחיים את חייהם. ואני, עדיין מסוחרר בפנטזיה בלתי אפשרית שלא מבוססת על המציאות.
אני חושב שאני כותב את זה בעיקר עבור עצמי. אולי דרך הכתיבה אוכל להבין דברים, לעכל ולהתגבר.
___
הכרתי אותו לפני עשר שנים. היינו צעירים חסרי ניסיון והתחברנו כידידים. התכתבנו ודיברנו לעתים. מבחינתי היה בינינו המון במשותף ונהנתי לדבר איתו. אך נסיבות החיים של שנינו הרחיקו אותנו.
איכשהו נשמר בינינו קשר ידידותי מסויים על אש מאוד נמוכה. עם כל הרצון להתחבר, אני חושב שהבנתי שאנחנו לא דומים; שאין לנו הרבה במשותף; שהערכים שלנו מעט שונים; שהדברים שמצחיקים אותנו הם שונים. אבל עכשיו אני מבין שבתוך תוכי מאוד רציתי שהוא ישאר בחיי, גם אם לא ידעתי להסביר את זה לעצמי.
השנים עברו. יצאתי עם גברים שונים - חלקם רציניים יותר וחלקם רציניים פחות. לא חשבתי עליו ואני מניח שהוא לא חשב עלי. הכרתי מישהו שאני מאוד אוהב וגם הוא אוהב אותי ובנינו חיים משותפים ביחד.
יום אחד משהו גרם לי לרצות לפגוש אותו והצלחתי לגרום לזה לקרות. עניין אותי לפגוש מישהו מהעבר שאני מאוד מחבב, ולא השקעתי מחשבה במה יכול לקרות.
ואז התנשקנו. ומאז הוא לא יוצא לי מהראש. מאז - הוא הפנטזיה היחידה שלי.
חודשים רבים עברו ואני עדיין לא יכול להפסיק לחשוב עליו. על לנשק אותו, לשכב איתו ולראות אותו מאושר.
הוא, זה שאין לי קשר עמוק איתו, זה שאולי אני לא באמת מכיר וגם לא מכיר אותי, גורם לחיים שלי להסתחרר. הוא, שלא הייתה לי אינטימיות אמיתית איתו, הוא זה שגורם לי לא ליהנות מאינטימיות אחרת. הוא, שאני מפנטז עליו ללא הפסקה למרות שהחיים שלי כביכול טובים ומסודרים, הוא זה שעובר לי בראש בכל סיטואציה.
אני מסתכל על החיים שלו בפייסבוק ומקנא. מקנא שאני לא יכול להיות שם איתו. אפילו רק לערב אחד, רק בשביל להרגיש אותו פעם אחת.
אני קורא את מה שאני כותב ואני יודע שזה אנוכי. אני יודע שאני חושב רק על עצמי ועל מה שאני רוצה וצריך. בלי לחשוב עליו ועל מה שהוא מעוניין או לא מעוניין בו. בלי לחשוב על בן הזוג שלי. ועדיין, אני לא מצליח לעצור את עצמי ומרגיש שזה יותר חזק ממני.
הייתי רוצה אותו והייתי רוצה שהוא ירצה אותי, אך בתנאים שהם לחלוטין בלתי אפשריים. אני לא רוצה להיפרד מבן זוגי ואני לא רוצה לבגוד. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני "מהאנשים שבוגדים" כי זה לא מי שמגיע לו ובאותו זמן אני עדיין רוצה אותו. אני רוצה שהוא יחשוב שאני אדם טוב ושאכפת לי ממנו. אני לא רוצה להתייחס אליו כמישהו שבאים אליו רק לשם הסקס, כי הוא הרבה יותר מעבר אבל זה מה שעובר לי בראש חודשים ארוכים.
אני רוצה לעשות לו כיף ואני רוצה שיהיה לי כיף. אני רוצה להרגיש את החיוך והצמרמורת והאושר. כיף ש"בגללו" מזמן לא היה לי עם אחר.
אני לא יכול לשלוט בעצמי ולא יכול לחשוב על דברים אחרים. אני רוצה לדעת מה הוא חושב, רוצה שהוא ידע שאני מעוניין בו אבל לא רוצה להרוס לו את שלוות החיים.
רוב הסיכויים שהוא לא מעוניין בי. לעזאזל, אולי הוא אפילו בכלל לא זוכר אותי. אולי אני סתם עוד מישהו מתוך מאות האנשים שהוא הכיר בסיטואציות שונות ועכשיו סתם אחד מאלה שהולכים ברחוב וחיים את חייהם. ואני, עדיין מסוחרר בפנטזיה בלתי אפשרית שלא מבוססת על המציאות.
