וידוי.
כשהגעתי לת"א, עבדתי כברמנית באיזה מועדון, שאליו היה מגיע באופן קבוע בחור מקסים,
שהיה יושב על הבר עם עוד חבר שלו, וככה פיתחנו סוג של ידידות וסתלבט על שאר יושבי הבר..
ביננו כזה.
הוא היה בגילי, ועשיר מאוד. יחסית לגילו הוא נסע ברכב חדיש ומרשים שלא היו כאלה, הוא עסק במוסיקה
והכיר לי את בריאן אינו וכל מיני כאלו מעולים וטובים שהיו בתוך המערכות המרשימות שלו בבית, שנראה כמו אולפן
מפואר לכל דבר. בבית של הוריו..
סיפרתי לו הכל, והוא לי.ה-כ-ל!
ידעתי שהוא מאוהב בי. וכאן בא קטע שמאוד קשה לי איתו..
הוא זה שהיה לוקח את הכביסה שלי לבורי-וגם מחזיר אותה, וזו רק דוגמה קטנה.
הוא זה שנתן כל הזמן ולא התנה לי שום תנאי, רק אהב אותי.
הסידור הזה התאים לי מאוד..לא עשיתי איתו כלום, וגם לא טרחתי ליידע אותו שאין לו מצב איתי מהבחינה הזו.
הוא היה צמוד אלי בכל מצב, זמן..הכל!
גם כשהייתי חברה של מישהו אחר..
ראיתי את הכאב שלו..ידעתי אותו. ולא היה לי אכפת. ואם ברגע כן פתאום היה אכפת, סירבתי לחשוב על זה, כי זה היה לי
מתאים. וככה עברו כמעט שנתיים..במתכונת הזו.
ואז הוא הכיר מישהי והיא חיזרה אחריו
והוא לא ידע מה לעשות.
הוא היה חבר שלי בתכלס, ונקרעתי! קינאתי, כנראה מתוך רכושנות. ומצד שני,
שמחתי בשבילו.
בכיתי כמו אחת שנפרדת מאהוב..
ובאמת נפרדנו. היא לא רצתה אותי שם, והוא ויתר-וזה מה שהיה נכון לעשות כמובן.
התגעגעתי אליו בטירוף, לא מתוך אהבת גבר ואישה, מהבחינה האחרת.
עברתי תקופה של חשבון נפש עמוק, על מה שעשיתי לו, על הדרך שבה נהגתי איתו..
על כמה הוא טהור ומקסים-ואני..זבל.
התייסרתי ייסורים נוראיים עם עצמי.
בזמן ההוא החלטתי, שלעולם לא עוד!
ביקשתי סליחה מעצמי, והחלטתי שלא חשוב עם מי אני אהיה בעתיד, לעולם לא אחזור על זה,
ובאותה שניה שאני יודעת שזה לא- אני אגיד. באותה שניה!
כשיש ספק-אין ספק.
וזה מה שעשיתי, ואני עדיין עושה
ברגע שאני יודעת שנגמר- אני לא שם. לא מושכת את ה"סופים" שלי, לא מנצלת-קיצונית לכיוון השני,
משהו שבזכות הסיפור הזה, נעשה אצלי קפלקסיבי...
ואז כשאת באה למישהו, ואת אומרת- "זהו, נגמר", אז יש את אלו שטוענים שאני מנייאקית.
כי מה..פתאום? ככה? נגמר? בלי לריב שנה קודם, שזה סוג של מוכנות?
אני מרגישה נקיה.. ושלמה. אז שכל אחד יחשוב מה שבא לו, אבל אני יודעת שככה זה צריך להיות, לא אחרת
זהו...איך הסופים שלכם? מה עיצב אתכם, אם בכלל?
אתם חושבים שצריך להשאר עם מישהו, בגלל הפחדים שלכם או שלו, גם כשהבטן אומרת
שזה כבר לא זה?
כשהגעתי לת"א, עבדתי כברמנית באיזה מועדון, שאליו היה מגיע באופן קבוע בחור מקסים,
שהיה יושב על הבר עם עוד חבר שלו, וככה פיתחנו סוג של ידידות וסתלבט על שאר יושבי הבר..
ביננו כזה.
הוא היה בגילי, ועשיר מאוד. יחסית לגילו הוא נסע ברכב חדיש ומרשים שלא היו כאלה, הוא עסק במוסיקה
והכיר לי את בריאן אינו וכל מיני כאלו מעולים וטובים שהיו בתוך המערכות המרשימות שלו בבית, שנראה כמו אולפן
מפואר לכל דבר. בבית של הוריו..
סיפרתי לו הכל, והוא לי.ה-כ-ל!
ידעתי שהוא מאוהב בי. וכאן בא קטע שמאוד קשה לי איתו..
הוא זה שהיה לוקח את הכביסה שלי לבורי-וגם מחזיר אותה, וזו רק דוגמה קטנה.
הוא זה שנתן כל הזמן ולא התנה לי שום תנאי, רק אהב אותי.
הסידור הזה התאים לי מאוד..לא עשיתי איתו כלום, וגם לא טרחתי ליידע אותו שאין לו מצב איתי מהבחינה הזו.
הוא היה צמוד אלי בכל מצב, זמן..הכל!
גם כשהייתי חברה של מישהו אחר..
ראיתי את הכאב שלו..ידעתי אותו. ולא היה לי אכפת. ואם ברגע כן פתאום היה אכפת, סירבתי לחשוב על זה, כי זה היה לי
מתאים. וככה עברו כמעט שנתיים..במתכונת הזו.
ואז הוא הכיר מישהי והיא חיזרה אחריו
והוא לא ידע מה לעשות.הוא היה חבר שלי בתכלס, ונקרעתי! קינאתי, כנראה מתוך רכושנות. ומצד שני,
שמחתי בשבילו.
בכיתי כמו אחת שנפרדת מאהוב..
ובאמת נפרדנו. היא לא רצתה אותי שם, והוא ויתר-וזה מה שהיה נכון לעשות כמובן.
התגעגעתי אליו בטירוף, לא מתוך אהבת גבר ואישה, מהבחינה האחרת.
עברתי תקופה של חשבון נפש עמוק, על מה שעשיתי לו, על הדרך שבה נהגתי איתו..
על כמה הוא טהור ומקסים-ואני..זבל.
התייסרתי ייסורים נוראיים עם עצמי.
בזמן ההוא החלטתי, שלעולם לא עוד!
ביקשתי סליחה מעצמי, והחלטתי שלא חשוב עם מי אני אהיה בעתיד, לעולם לא אחזור על זה,
ובאותה שניה שאני יודעת שזה לא- אני אגיד. באותה שניה!
כשיש ספק-אין ספק.
וזה מה שעשיתי, ואני עדיין עושה
ברגע שאני יודעת שנגמר- אני לא שם. לא מושכת את ה"סופים" שלי, לא מנצלת-קיצונית לכיוון השני,
משהו שבזכות הסיפור הזה, נעשה אצלי קפלקסיבי...
ואז כשאת באה למישהו, ואת אומרת- "זהו, נגמר", אז יש את אלו שטוענים שאני מנייאקית.
כי מה..פתאום? ככה? נגמר? בלי לריב שנה קודם, שזה סוג של מוכנות?
אני מרגישה נקיה..
ושלמה. אז שכל אחד יחשוב מה שבא לו, אבל אני יודעת שככה זה צריך להיות, לא אחרתזהו...איך הסופים שלכם? מה עיצב אתכם, אם בכלל?
אתם חושבים שצריך להשאר עם מישהו, בגלל הפחדים שלכם או שלו, גם כשהבטן אומרת
שזה כבר לא זה?
