כע
קיבלנו לפני כמה שנים לכתוב 1000 מילים על נושא שמעניין אותנו.
בלי לחשוב פעמיים בחרתי לכתוב מאמר מתריס נגד הומוביה.
(המורה היתה כ"כ גאה בעבודה שלי ובנושא שלה. היא התגאתה עליו בפני כל הכיתה וביקשה לשמור אותה למזכרת. זה גרם לי לאהוב אותה אפילו יותר
)
הנושא עלה בבית ככה בצורה לא מחשידה למדי (חבר שלוש שנים. הלוו XD)
אבא- ראלי וטכני מאד. חושב שהומוסקסואליות זה ממש לא אידאלי (בעיקום אף) אך מיד אחר"כ נאנח מושך בכתפיים ואומר "שזה בכלל לא בחירה שלהם אם להיות ככה או לא, אז אין כל טעם לכעוס עלייהם".
אמא- אין לה בעיה עם הומוסקסואלים. חושבת שזה לא אידיאלי פשוט מהבחינה שחוטפים מלא הומופוביה. אמרה לי "אם היה נולד לי ילד הומו הייתי עצובה רק מבחינה אחת-
שיהיה לו כ"כ קשה להביא ילדים בעולם הזה
". אגב היא אוחזת בסטריוטיפ שרוב הלסביות (שיניתי לה מ"כל" ל"רוב". זה עוד בתהליך) הן נשים שמתפשרות על נשים כי לא מצאו את הגבר הנכון. אבל היא בהחלט מכירה בכך שיש נשים שאוהבות רק נשים, ולזה כי מושכת בכתפים מחייכת ואומרת "מה עושה להן טוב".
אחותי הקטנה בכלל מקסימה. רק חגגה עשר. ראיתי איתה סדרה דיי איכותית בערוץ הילדים לפני שנה, בה דנו ילדים ומבוגר על כל מיני דברים חשובים. ובתוכנית ההיא- על מה זה משפחה. דיברו על משפחות מאומצות וכדומה, ואז הגיעו להומוסקסואליות. שאלתי את הקטנה- "אם יש שני גברים וילד. זו משפחה?" היא הרימה אלי את עינייה הגדולות ואמרה ללא מצמוץ "בטח. הם ביחד, ואוהבים אחד את השני. אז הם משפחה".
כמה שאני גאה בה