מה שנשאר זה רק ציניות
אז האמת היא שהציניות באה דווקא מאכזבה. כאשר שלחתי את בני הבכור לביה"ס, וזה היה לפני 11 שנה בערך, חשבתי לתומי שאני שולחת אותו למערכת שדמתה למערכת בה אני חונכתי, של מורים משכילים, בעלי ידע נרחב, רגישים וכו' וכו' וכו'. נכנסתי בחרדת קודש לביה"ס וכך גם חינכתי אותו. ואז ניתקלנו במורה הראשונה, שאז חשבתי שדרך מקרה נפלנו עליה. ואז עלינו כיתה, ושלחנו עוד ילד לביה"ס, ואח"כ עוד אחד וכו'. המסקנה שהגעתי אליה לאחר נסיון עם שלושת ילדיי, בבתי ספר שונים, + המורות שאני מכירה מסביבתי הקרובה שלא הייתי מעסיקה אותן אפילו כעוזרות בית (ויסלחו לי העוזרות בית) + סיפורים מחברות היא שמורות מגיעות למקצוע לא מהסיבות הנכונות, לא עם ההכשרה הנכונה (לא כולן, אבל רוב המורות שפגשתי, ופגשתי די הרבה), ומי שסובל הם הילדים שלנו. בביה"ס היסודי אני עדיין אוכלת את הענינים האלה. בחטיבה העברתי את ילדיי לבית ספר פרטי וכאשר משלמים - מקבלים. מעבר לתכנים הלימודיים, מורה הוא לא אלוהים, אפשר לשוחח איתו, אפשר להתייעץ והוא לא כועס/מתעצבן/טורק טלפונים ומעביר את האחריות לחינוך שאנו נותנים בבית. אין לי בעיה עם החופשות שלהם, והאמיני לי שיש תקוה, הילדים גדלים והחופש הגדול הופך למשהו כיפי שבו הולכים לעבודה ומשאירים אותם בבית, בלי הלחץ של הבוקר. מה שעצוב לי זה שכאשר הם יוצאים מביה"ס, מתגלה מה שיצא מהם. במקום העבודה שלי אני מקבלת את ה"תוצרים", ואני רואה עד כמה מערכת החינוך לא עבדה נכון, בשום מישור. כאשר היינו ילדים, הילדים באו מבתים הרבה יותר "קשים" - יותר בעיות של אבטלה, קליטת עליה, הורים שלא מבינים עברית, ואף פעם לא שמעתי שהמורים מאשימים את הבית. זוהי משנתי. מי שטוב לו יקח. מי שלא טוב לו - לא יקח. הכל בסדר.