וולדן/ת'ורו
החיים כהצהרת חירות וולדן [חיים ביער]/הנרי דיוויד ת'ורו, 266 עמ', הטצאת מוסד ביאליק. החיים כהצהרת חופש "בשעה שכתבתי דפים אלה - או, ליתר דיוק, את מרביתם - שוכן הייתי בדד ביער, בריחוק של מייל אחד מכל שכן אחר, בתוך בית שבניתי לי על גדות אגם וולדן בקונקורד שבמדינת מסצ'וסטס, וחי לי על יגיע כפי בלבד. שתי שנים ושני חודשים עשיתי שם. כיום שוב אדם מהישוב אני". (שורות הפתיחה של הספר). דומה, שאין אתוס אמריקני יותר מאשר החופש: הכלכלה החופשית, הפלורליזם החברתי, החוקה - שיותר מכל מעמידה את האינדוודואל ,וזכויותיו ככזה, במרכז. וכאנשים שחיים במדינה שכזו מובן מאליו שגם הסופרים האמריקניים, שנכון שאינם נמנים על המיטב שבסופרי הארצות, עושים את כל שביכולתם כדי להאדיר את האדם כישות עצמאית אדירה, פאר היצירה האלוהית והטבעית: המינגווי ב"הזקן והים" ומלוויל ב"מובי דיק" הם הדוגמאות המוכרות. וולדן [חיים ביער], של הנרי דייויד תו'רו, הוא דוגמא נוספת - ומאלפת - לאותו הלך רוח. ת'ורו לא הסתפק בישיבה בביתו וכתיבה של סיפור דמיוני, אודות אדם דמיוני, שחי תקופה דמיונית ביער, על גדות אגם דמיוני וכו', אלא בחר לחיות בעצמו את החיים הללו, לקיים בעצמו מעין הצהרה - הצהרה אודות החופש האנושי. כך הוא כותב בתחילת הספר, בפרק "חיים של צמצום": "ברוב הספרים נדחה השימוש ב'אני', כלומר בגוף ראשון, ואילו בספר זה יתקיים [...] אני מצדי דורש אני מכל סופר, ראשית-כל או אחרית-כל, תיאור פשוט ונאמן של חייו הוא, ולא רק את הדברים ששמע על חיי אחרים [...]" המחפש בספר זה סיפור הרפתקאות נחמד יתאכזב בוודאי: זהו ספר בעל מסגרת 'סיפורית' [החיים ביער, בניית הבית, זריעת שדות וכו'], אך רוב ה'בשר' של הספר בנוי מהגיגים שונים של הסופר אודות החברה האמריקנית והאנושית-כללית, מקומו של האדם בה, ושירת הלל לאדם החי בטבע. יחסו של ת'ורו אל הטבע, החומר, הוא אמביוולנטי ומבלבל לפעמים: לכאורה, הוא קורא לאדם לחזור אל הטבע, ולהשתחרר מכבלי הציביליזאציה המודרניים; לחזור לחרוש שדות ולהשתמש בהם; לבנות את ביתו בעצמו; להתרשם מהטבע ולנסות לחוש אותו. אך זוהי לא חזרה אל חיים פרימיטיביים יותר, אדרבא - ת'ורו רואה עצמו כפילוסוף, כלומר אוהב-חוכמה ודורשה, הוא מקפיד לצבור השכלה, ומנסה לשמור על רמה נאותה של קיום תרבותי. ת'ורו לא מבטל את הטבע: הוא מסתכל עליו, בוחנו, אוהבו, אך לא משתמש בו יותר מאשר קיומו המינימלי. מתוך הטבע הוא מנסה לבנות לעצמו חיים רוחניים מלאים במשמעות ועומק. הוא לא מבטל לא את החומר ולא את הרוח, גם לא מפריד ביניהם. כך הוא כותב בפרק "חוקי עליון": "בשובי הביתה דרך היער [...] צדה עיני מרמיטה חומקת ועוברת את שבילי. חשתי בהתפעמות מוזרה של שמחה פראית, וליבי השיאני לתפשה ולטרפה חיים [...] מצאתי בקרבי [...] את הנטייה של רוב בני האדם לחיים עילאיים, או כפי שהם קרויים - רוחניים; וכן נטייה פרימיטיבית, פרועה ופראית. ואני מעריץ את שתי הנטיות האלה גם יחד". חוץ מההסבר הממצה של ת'ורו אל הטבע (האנושי), יש פה גם מבנה אופייני של פיסקה בספר זה: תחילה תיאור קצר של המקרה, תוצאה של ניסיון אמיתי ואוטוביוגרפי של ת'ורו ומעבר לפירוט הגותי של המקרה - סיבותיו, תוצאותיו וכו'. כמדומני, זוהי לא רק מתודת כתיבה תמימה: בהשפעת הוגים אמפיריציסטיים אנגלים עליו, לא מתחיל ת'ורו את מחשבתו ברציונל, במופשט, אלא בחיים הניסיוניים עצמם. זוהי נקודה חשובה, שעוברת כחוט-שני לאורך כל הספר. יש, וכל הספר הוא בעצם ביקורת אחת גדולה ומקיפה נגד החיים במסגרת חברתית, וכך גם ראו את זה עורכי ומתרגמי הספר, שהוסיפו בסוף הספר מסה של ת'ורו - "מרי אזרחי" - אודות מחשבותיו הרדיקליות-אנרכיסטיות של המחבר. לאורך כל הספר מעמיד את עצמו ת'ורו בנפרד מהחברה שסובבת אותו, ובעזרת כלים שונים (זריעת שדות, בניית הבית בעצמו ועוד) הוא מגיע למצב של חוסר-תלות מקסימאלית באנשים ובחברה הסובבת אותו. עצם בחירתו בחיים של בדידות ביער כבר היא מעין הצהרה של דעותיו, אך לאורך כל הספר טוען ת'ורו נגד "חיי המותרות" של החברה האנושית והתנתקותן מהאדמה. הספר, שנכתב במהלך וזמן קצר לאחר ההתנסות בחיים ביער בשנים 1845-1847, הושפע בוודאי מתורות נטורליסטיות ורומנטיות שונות, שהמפורסמת ביניהם היא בוודאי טענותיו של ז'אן-ז'אק רוסו אודות ה"פרא האציל", ונפשו הטהורה של האדם, שנהרסה כתוצאה מהציביליזאציה. הגותו של הרב קוק, יובל לאחר מכן, מזכירה לי מאוד את דבריו של ת'ורו. הבדידות של ת'ורו, גם כמציאות מוחשית וגם כתחושה, גם היא מעין הצהרה של הסופר: הוא מנסה להוכיח איך האדם העצמאי מצליח להגיע לרמה גבוהה יותר של קיום, של "חיות" בתוך עולמנו. בדידות היא חירות, טוען ת'ורו. אך מהי בדידות? בדידות עבור האדם הרגיל היא ניתוק מאנשים אחרים. ת'ורו תוהה על קנקנו של מושג זה בפרק "בדידות": "לדעתי, דבר מועיל ובריא הוא היות האדם לבדו רוב ימיו. חברתם של בני-אדם, ואפילו של הטובים שבהם, יש בה כדי להלאות עד מהרה ואף לפזר את הנפש. אהבתי להיות לבדי. מימי לא מצאתי בן-לוויה טוב יותר מן הבדידות. על הרוב נרגיש יותר בדידות כשאנו יוצאים אל בין הבריות מאשר בשעה שאנו נשארים בתוך כותלי-ביתנו. אדם השקוע במחשבה או בעבודה הריהו תמיד לבדו, יהיה באשר יהיה. אין הבדידות נמדדת על פי המילין המפרידים בין אדם לחבריו". קצת על המבנה של הספר: הספר מחולק ל-18 פרקים (כולל סוף דבר), שאפשר לחלקם לכמה סוגים: חלקם מתארים את הטבע הסובב (אגמים, צמחים, חיות, מזג אוויר), חלקם את האנשים (דייגים, אנשי העיר, סוחרים שונים), חלקם את חייו של ת'ורו-עצמו (הבדידות, זריעת השדות, בניית הבית, תפישות העולם). לרוב, מעורבבים כל אלה בתוך פרק אחד. יש מסגרת סיפורית מעורפלת, כאשר הוא מספר בפרקים הראשונים על ההתבססות שלו במקום: הזריעה, הבנייה וכו', לאחר מכן על בוא-החורף, ופרק האביב שמסיים את המסגרת הסיפורית. הוא כותב בסוף פרק "אביב": "כך תמה ונשלמה השנה הראשונה של חיי ביער; והשנה השנייה הייתה דומה לה. לבסוף עזבתי את וולדן בשישה בספטמבר שנת 1847". כלומר, יש ניסיון להעמיד את הספר על ניסיון, על 'סיפור' מסוים. זוהי לא סיפורת, גם לא פילוסופיה - זוהי מעין 'ספרות-פילוסופית', אך לא במובנה הקלאסי. מלבד-זאת, משופע הספר בציטוטים רבים מתחום התיאולוגיה, המיתולוגיה היוונית-רומית-סקנדינבית ומספרויות-חקר והגות שונות. כל הפרטים עליהם מצויים בהערות המצוינות של ראובן אבינועם, שתרגם את הספר. שמעון הלקין הוסיף לספר מסת-מבוא מאירת-עיניים, שאני מודה שקראתי ברפרוף-מה. אלה מחשבות אחדות על הספר, מספר מילים ברורות. אך נראה שמה שכתבתי לא-מספק: יש לקרוא את הספר, ללא ספק. ת'ורו, מעבר להכל, הוא משורר-טבע עילאי, שנראה היטב שהוא אוהב ומחובר לחלוטין לכתיבתו. הוא ה'אני' מאחורי הספר, וזה, כך אני הרגשתי, מהות העניין בעצם. נראה לי שכדאי לאדם אוהב הספרות, או הפילוסופיה, או הטבע - וזוהי רק רשימה חלקית!- יקרא ספר זה, ולו רק את חלקו, מספר פרקים ממנו. אני, בכל אופן, חושב שזה יכול לעשות רק טוב.
החיים כהצהרת חירות וולדן [חיים ביער]/הנרי דיוויד ת'ורו, 266 עמ', הטצאת מוסד ביאליק. החיים כהצהרת חופש "בשעה שכתבתי דפים אלה - או, ליתר דיוק, את מרביתם - שוכן הייתי בדד ביער, בריחוק של מייל אחד מכל שכן אחר, בתוך בית שבניתי לי על גדות אגם וולדן בקונקורד שבמדינת מסצ'וסטס, וחי לי על יגיע כפי בלבד. שתי שנים ושני חודשים עשיתי שם. כיום שוב אדם מהישוב אני". (שורות הפתיחה של הספר). דומה, שאין אתוס אמריקני יותר מאשר החופש: הכלכלה החופשית, הפלורליזם החברתי, החוקה - שיותר מכל מעמידה את האינדוודואל ,וזכויותיו ככזה, במרכז. וכאנשים שחיים במדינה שכזו מובן מאליו שגם הסופרים האמריקניים, שנכון שאינם נמנים על המיטב שבסופרי הארצות, עושים את כל שביכולתם כדי להאדיר את האדם כישות עצמאית אדירה, פאר היצירה האלוהית והטבעית: המינגווי ב"הזקן והים" ומלוויל ב"מובי דיק" הם הדוגמאות המוכרות. וולדן [חיים ביער], של הנרי דייויד תו'רו, הוא דוגמא נוספת - ומאלפת - לאותו הלך רוח. ת'ורו לא הסתפק בישיבה בביתו וכתיבה של סיפור דמיוני, אודות אדם דמיוני, שחי תקופה דמיונית ביער, על גדות אגם דמיוני וכו', אלא בחר לחיות בעצמו את החיים הללו, לקיים בעצמו מעין הצהרה - הצהרה אודות החופש האנושי. כך הוא כותב בתחילת הספר, בפרק "חיים של צמצום": "ברוב הספרים נדחה השימוש ב'אני', כלומר בגוף ראשון, ואילו בספר זה יתקיים [...] אני מצדי דורש אני מכל סופר, ראשית-כל או אחרית-כל, תיאור פשוט ונאמן של חייו הוא, ולא רק את הדברים ששמע על חיי אחרים [...]" המחפש בספר זה סיפור הרפתקאות נחמד יתאכזב בוודאי: זהו ספר בעל מסגרת 'סיפורית' [החיים ביער, בניית הבית, זריעת שדות וכו'], אך רוב ה'בשר' של הספר בנוי מהגיגים שונים של הסופר אודות החברה האמריקנית והאנושית-כללית, מקומו של האדם בה, ושירת הלל לאדם החי בטבע. יחסו של ת'ורו אל הטבע, החומר, הוא אמביוולנטי ומבלבל לפעמים: לכאורה, הוא קורא לאדם לחזור אל הטבע, ולהשתחרר מכבלי הציביליזאציה המודרניים; לחזור לחרוש שדות ולהשתמש בהם; לבנות את ביתו בעצמו; להתרשם מהטבע ולנסות לחוש אותו. אך זוהי לא חזרה אל חיים פרימיטיביים יותר, אדרבא - ת'ורו רואה עצמו כפילוסוף, כלומר אוהב-חוכמה ודורשה, הוא מקפיד לצבור השכלה, ומנסה לשמור על רמה נאותה של קיום תרבותי. ת'ורו לא מבטל את הטבע: הוא מסתכל עליו, בוחנו, אוהבו, אך לא משתמש בו יותר מאשר קיומו המינימלי. מתוך הטבע הוא מנסה לבנות לעצמו חיים רוחניים מלאים במשמעות ועומק. הוא לא מבטל לא את החומר ולא את הרוח, גם לא מפריד ביניהם. כך הוא כותב בפרק "חוקי עליון": "בשובי הביתה דרך היער [...] צדה עיני מרמיטה חומקת ועוברת את שבילי. חשתי בהתפעמות מוזרה של שמחה פראית, וליבי השיאני לתפשה ולטרפה חיים [...] מצאתי בקרבי [...] את הנטייה של רוב בני האדם לחיים עילאיים, או כפי שהם קרויים - רוחניים; וכן נטייה פרימיטיבית, פרועה ופראית. ואני מעריץ את שתי הנטיות האלה גם יחד". חוץ מההסבר הממצה של ת'ורו אל הטבע (האנושי), יש פה גם מבנה אופייני של פיסקה בספר זה: תחילה תיאור קצר של המקרה, תוצאה של ניסיון אמיתי ואוטוביוגרפי של ת'ורו ומעבר לפירוט הגותי של המקרה - סיבותיו, תוצאותיו וכו'. כמדומני, זוהי לא רק מתודת כתיבה תמימה: בהשפעת הוגים אמפיריציסטיים אנגלים עליו, לא מתחיל ת'ורו את מחשבתו ברציונל, במופשט, אלא בחיים הניסיוניים עצמם. זוהי נקודה חשובה, שעוברת כחוט-שני לאורך כל הספר. יש, וכל הספר הוא בעצם ביקורת אחת גדולה ומקיפה נגד החיים במסגרת חברתית, וכך גם ראו את זה עורכי ומתרגמי הספר, שהוסיפו בסוף הספר מסה של ת'ורו - "מרי אזרחי" - אודות מחשבותיו הרדיקליות-אנרכיסטיות של המחבר. לאורך כל הספר מעמיד את עצמו ת'ורו בנפרד מהחברה שסובבת אותו, ובעזרת כלים שונים (זריעת שדות, בניית הבית בעצמו ועוד) הוא מגיע למצב של חוסר-תלות מקסימאלית באנשים ובחברה הסובבת אותו. עצם בחירתו בחיים של בדידות ביער כבר היא מעין הצהרה של דעותיו, אך לאורך כל הספר טוען ת'ורו נגד "חיי המותרות" של החברה האנושית והתנתקותן מהאדמה. הספר, שנכתב במהלך וזמן קצר לאחר ההתנסות בחיים ביער בשנים 1845-1847, הושפע בוודאי מתורות נטורליסטיות ורומנטיות שונות, שהמפורסמת ביניהם היא בוודאי טענותיו של ז'אן-ז'אק רוסו אודות ה"פרא האציל", ונפשו הטהורה של האדם, שנהרסה כתוצאה מהציביליזאציה. הגותו של הרב קוק, יובל לאחר מכן, מזכירה לי מאוד את דבריו של ת'ורו. הבדידות של ת'ורו, גם כמציאות מוחשית וגם כתחושה, גם היא מעין הצהרה של הסופר: הוא מנסה להוכיח איך האדם העצמאי מצליח להגיע לרמה גבוהה יותר של קיום, של "חיות" בתוך עולמנו. בדידות היא חירות, טוען ת'ורו. אך מהי בדידות? בדידות עבור האדם הרגיל היא ניתוק מאנשים אחרים. ת'ורו תוהה על קנקנו של מושג זה בפרק "בדידות": "לדעתי, דבר מועיל ובריא הוא היות האדם לבדו רוב ימיו. חברתם של בני-אדם, ואפילו של הטובים שבהם, יש בה כדי להלאות עד מהרה ואף לפזר את הנפש. אהבתי להיות לבדי. מימי לא מצאתי בן-לוויה טוב יותר מן הבדידות. על הרוב נרגיש יותר בדידות כשאנו יוצאים אל בין הבריות מאשר בשעה שאנו נשארים בתוך כותלי-ביתנו. אדם השקוע במחשבה או בעבודה הריהו תמיד לבדו, יהיה באשר יהיה. אין הבדידות נמדדת על פי המילין המפרידים בין אדם לחבריו". קצת על המבנה של הספר: הספר מחולק ל-18 פרקים (כולל סוף דבר), שאפשר לחלקם לכמה סוגים: חלקם מתארים את הטבע הסובב (אגמים, צמחים, חיות, מזג אוויר), חלקם את האנשים (דייגים, אנשי העיר, סוחרים שונים), חלקם את חייו של ת'ורו-עצמו (הבדידות, זריעת השדות, בניית הבית, תפישות העולם). לרוב, מעורבבים כל אלה בתוך פרק אחד. יש מסגרת סיפורית מעורפלת, כאשר הוא מספר בפרקים הראשונים על ההתבססות שלו במקום: הזריעה, הבנייה וכו', לאחר מכן על בוא-החורף, ופרק האביב שמסיים את המסגרת הסיפורית. הוא כותב בסוף פרק "אביב": "כך תמה ונשלמה השנה הראשונה של חיי ביער; והשנה השנייה הייתה דומה לה. לבסוף עזבתי את וולדן בשישה בספטמבר שנת 1847". כלומר, יש ניסיון להעמיד את הספר על ניסיון, על 'סיפור' מסוים. זוהי לא סיפורת, גם לא פילוסופיה - זוהי מעין 'ספרות-פילוסופית', אך לא במובנה הקלאסי. מלבד-זאת, משופע הספר בציטוטים רבים מתחום התיאולוגיה, המיתולוגיה היוונית-רומית-סקנדינבית ומספרויות-חקר והגות שונות. כל הפרטים עליהם מצויים בהערות המצוינות של ראובן אבינועם, שתרגם את הספר. שמעון הלקין הוסיף לספר מסת-מבוא מאירת-עיניים, שאני מודה שקראתי ברפרוף-מה. אלה מחשבות אחדות על הספר, מספר מילים ברורות. אך נראה שמה שכתבתי לא-מספק: יש לקרוא את הספר, ללא ספק. ת'ורו, מעבר להכל, הוא משורר-טבע עילאי, שנראה היטב שהוא אוהב ומחובר לחלוטין לכתיבתו. הוא ה'אני' מאחורי הספר, וזה, כך אני הרגשתי, מהות העניין בעצם. נראה לי שכדאי לאדם אוהב הספרות, או הפילוסופיה, או הטבע - וזוהי רק רשימה חלקית!- יקרא ספר זה, ולו רק את חלקו, מספר פרקים ממנו. אני, בכל אופן, חושב שזה יכול לעשות רק טוב.
