והנושא הוא: יער

[שרה ברנרד]

החיים מזמנים לנו סיפורים,והפתעות. יפה מאד .

 

[שחרזדה האחת]

סיפור שלי על יער הסיפורים-קצת ארוך ומקוה שתאהבו

יער הסיפורים-גם לילדים
אני מאד אוהבת טבע, כמו שהוא בראשיתי ,טבעי ,
עם פרחים, פרפרים ובעלי כנף מכל המינים.
רצוי שיהיו בו גם כמה אגמים או נחלים נחמדים לטבול בהם את הרגליים .
יום אחד לקחתי לי יום חופש והחלטתי שביום הזה אני הולכת לספוג טבע,
לנקות את הראש ולהירגע..
לקחתי כובע, בקבוק מים ,כריך ופרי ויצאתי לדרך.
לאחר נסיעה של כשעה הגעתי לשלט ובוא כתוב: -
אין כניסה לרכב,רק להולך רגל וברגל, "יער טבעי ".
החניתי את המכונית ונכנסתי ברגל.
התחלתי ללכת וככל שנכנסתי יותר פנימה ,מעבה היער היה סמיך יותר ואז מצאתי..
פלא, איך הגיעו לכאן? לא מבינה,
מימי לא ראיתי סיפורים משתלשלים בחוטים מהעצים,.
הרמתי את עיני למעלה וראיתי על כל עץ תלוי סיפור בחוט בצבע אחר.
הושטתי יד וקטפתי סיפור אחד עם חוט ירוק.
ישבתי מתחת לעץ,שם זרם לו נחל קטן וצלול כמו מראה,
טבלתי את רגלים במים הקרירים, והתחלתי לקרוא .
היה זה סיפור מתח על אנשי היערות, על עבודתם ועל חייהם, מדהים..
קראתי בשקיקה שוב ושוב ואז קיפלתי בעדינות והכנסתי לתיק,
אבל לא, מה יהיה לאחרים?
יישרתי את הנייר ותליתי חזרה בחוט שנשאר באויר, מחכה לסיפור שיחזור למקומו.
קמתי ממקומי ,ניגשתי לעץ אחר וקטפתי סיפור נוסף, מחובר לחוט אדום ,ועוד אחד ועוד אחד,
כששלושת הסיפורים בידי חזרתי למקומי ליד הנחל והתחלתי לקרוא ,,
הסיפור בעל החוט האדום הוא סיפור אהבה, אהבה יפה וטהורה בין איש מבוגר לאשה באה בימים.
סיפור על אהבה שמומשה אחרי שנים רבות ועדיין היא עזה.
עוד סיפור שאחזתי בידי הוא הסיפור עם החוט הסגול-
הסיפור הזה הוא סיפור על בית המלוכה ועל רוזנים ואצילים ועל תככים בארמונות מלכים.
אני ממש נרגשת לקחת חלק בעולם הזה שנגלה לפני-עולם סיפורים שלם שמשתלשל מעצים ביער, מי היה מאמין?
הגעתי לסיפור שמחובר לו חוט ורוד- זה סיפור משעשע על נסיכים ונסיכות מהאגדות,
על חייהם בצל הורים ,מלכים..לא פשוט ולא קל כמו שחושבים, להיות נסיכים ובטח לא נסיכות,
כי לא פעם מאלצים אותם להינשא למי שהמלך בוחר כדי לאחד רכוש או ממלכות,
אין הרבה אהבות אבל, יש מאהבים ומאהבות מהצד ובגידות.
הסיפור הבא היה מחובר בחוט לבן- והוא סיפור על חתנים וכלות ועל נשואין.
מענין, מסופר על מנהגים שונים ומשונים מכל מיני מדינות.
סיימתי לקרוא והחזרתי כל סיפור למקומו על העץ שלו, הענפים התנועעו כאילו אומרים לי תודה.
קמתי ממקומי והסתובבתי בין העצים השונים, עוד ראיתי, חוטים בכתום ובחום,
לקחתי אותם וקראתי, הכתום על פיות יפות בורוד שמעופפות בין פרחים גדולים .
ועל גמדים שגרים במערות ואוחזים פנסים.
החום היה על אנשי המערות והיו שם אפילו תמונות.
והיה גם סיפור עם חוט עבה, שחור, קטפתי אותו והתחלתי לקרוא. הוא היה על שדים ורוחות,
קצת נבהלתי כי בדיוק התחיל להחשיך, החזרתי אותו למקומו והחלטתי לצאת משם.
הלכתי במהירות לכיוון היציאה, האמת די פחדתי להישאר שם לבד בחשיכה,
לכן חשבתי לבוא שוב למחרת אולי עם חברתי תמרה, זה ימצא חן בעיניה ,
יש לה דמיון עשיר וגם היא אוהבת סיפור וספר,כמוני. סימנתי איך שהוא את הסביבה,
צילמתי את השלט כדי למצוא את המקום בקלות, נכנסתי למכונית ונסעתי משם.
כל אותו הערב והלילה חשבתי רק על היער המיוחד הזה.
התקשרתי לתמרה וסיפרתי לה, היתה מוקסמת והחלטנו שלמחרת נלך יחד.
אני הייתי קוראת לו יער הספר ולא הטבע על אף שהיה שם טבע מדהים.
למחרת בשמונה בבוקר, לקחתי איתי מצלמה, כריכים ומים , בדרך אספתי את תמרה ויצאנו לשם..
נסענו לכיוון שזכרתי כמו ביום הקודם, אך לא מצאנו שום שלט.
הסתובבנו סביב לכל הכיוונים אך אין כלום, לא שלט ולא יער..
עמדנו המומות אחת מול השנייה, חברתי ואני, ולא ידעתי מה להגיד.
תמרה טענה שחלמתי ואני אומרת: ראיתי,אין לי ספק,
אני מוציאה את הפלאפון ורוצה להראות לה את התמונה של השלט, אך אין תמונה.
אני לא מבינה מה קורה, היה במציאות או לא היה.
אולי היער הזה קיים רק בדמיון או אולי זה באמת רק חלום?
&nbsp

 

[perhay]

תבורכי על הדמיון שחרזדה!

 

[שחרזדה האחת]

תודה לך ושבת שלום

 

[שרה ברנרד]

אילה , הנך מבורכת בדימיון עשיר ,נהדר.

 

[שחרזדה האחת]

תודה שרה ושבוע טוב

 

[שחרזדה האחת]

סיפור עם מגאנה- אנזגי העכביש

אנזגי העכביש- סיפור עם מגאנה
יום אחד בא אנזגי העכביש לאלוהי השמיים ואמר לו: רוצה אני לשלוט בכל הסיפורים, להחליט למי ומתי לחלק סיפורים. ענה לו המלך: ולמה אתן לך לשלוט בסיפורים?
כי אני רוצה להיות חשוב, אני מבטיח לשמור היטב על הסיפורים, בבקשה..
חשב אלוהי השמיים, ואמר לו : אתן לך 3 משימות אם תבצע אותן, אעניק לך שליטה על הסיפורים. דבר ראשון עליך להביא אלי את נחש הפיתון הגדול ביותר.
העכביש הסכים והלך.
חשב וחשב והחליט לנסות, הרי כל כך רצה להיות חשוב , הלך אל היער ובדרכו אסף מקל ארוך הכי ארוך שנמצא ביערות גאנה וחבל קשירה. אחר כך קושש זרדים והניח על פתח מאורתו של הנחש, הוא הצית את הזרדים, העשן שהתאבך דגדג את נחיריו של הנחש, והוא התעורר משנתו.
אז שמע את העכביש מדבר לעצמו: "הוא יותר ארוך, לא, הוא לא כל כך ארוך, כן,, בוודאי, באמת הוא ארוך יותר מהמקל? ואולי לא? " הי מי זה שם? קרא הנחש,
אנגזי העכביש ? מה אתה מקשקש שם?
התוכחתי עם החיות, צעק אנגזי לתוך המאורה, כולם אמרו שאתה קצר ואני אמרתי שאין ארוך ממך. ודאי , שאני הכי ארוך, ענה הנחש, אם כך, צא מן המאורה ואמדוד אותך, כך שאוכל להוכיח להם שצדקתי, הפיתון שהיה הכי ארוך, והכי גדול יצא החוצה בזחילה. שכב ליד המקל הזה, אמר לו העכביש ונתחיל במדידה, שים הראש בצד אחד ואת הזנב בצד שני. הנחש ציית להוראות, תנסה להימתח כמה שיותר, הנחש מתח את כל טבעותיו. עדיין לא מספיק, אמר לו אנזגי, עכשיו תן לי ואקשור אותך אל המקל, העכביש סיים לקשור את הנחש, ואמר לו: אתה באמת ארוך, והוא הכתיף את הנחש על כתפו והביא אותו אל אלוהי השמיים. ועכשיו שהבאת לי את הנחש הכי ענק, היכון למשימה השניה. אמר לו. ומהי? שאל העכביש. הבא לי כד מלא דבורים. אין בעיה, בקלות, אמר העכביש ונעלם ביער. הוא הגיע לכוורת עצומה, שמתוכה בקעו קולות רבים של זמזום. החל אנגזי לדבר אל עצמו: "לא הן לא רבות, הן לא תמלאנה כד גדול".
וכן הלאה דיבורים של כן ולא. שמעה מלכת הדבורים את העכביש, יצאה מן הכוורת וזימזמה: מי זה שם? האם זה אתה אנגזי? ומה אתה מקשקש? התווכחתי עם חיות היער, ענה, הן אמרו שמעט דבורים יש בכוורת שלכם, ואילו אני אמרתי שאתם המונים. אין ספק שנמלא את הכד הגדול, זמזמה הדבורה. היא קראה לכל הדבורים שבכוורת להתאסף והנחיל כולו פרץ החוצה בבת אחת ונדחק פנימה לתוך הכד. באמת , צדקתי גם הפעם, והוא מיהר לחתום את פי הכד ולקח אותו אל אלוהי השמיים. יפה , יפה, אמר אלוהי השמיים, הבאת כד גדול ומלא. נותרה עוד משימה אחת, ואם תעמוד בה תהיה גיבורן של כל האגדות והסיפורים .
המשימה השלישית - האריה, הוא החזק מכל חיות היער, אם תביא אותו חי, אמלא את משאלתך. זה הכל? אמר העכביש, אין בעיות, הוא סב לאחור לעובי היער, לקח איתו רשת דייגים גדולה, פרש אותה לפני פתח מאורתו של האריה, שילב זרועותיו , הסתובב הלוך ושוב ליד הפתח והחל לדבר עם עצמו: " אני יכול לסחוב אותו בקלות, אני קטן אומנם , אבל אני חזק" ועוד כהנה. התעורר האריה, התהפך על משכבו והציץ מהפתח. מי שם בחוץ? אנגז, זה אתה? השתגעת? מה אתה ממלמל שם? הערת אותי משנתי. הוד מלכותך: ענה העכביש, "החיות מתכנסות היום לאסיפה גדולה הם ביקשו ממני להזמין אותך לשבת בראש, מלך נכבד שכמוך אינו יכול לבוא סתם כך, מן הראוי שישאו אותו באפריון, ואני שואל את עצמי אם אוכל לשאת אותך בכבוד הראוי לך.
נעמו הדברים לאוזני האריה. בוא ננסה, אמר העכביש, שכב על הרשת ואקשור אותך, ביקש אנזגי, האריה השתרע על גבו על גבי הרשת, והעכביש מיהר וקשר אותו. תן לי ואהדק הקשירה, אמר העכביש, והוא חיזק החוטים. " אנא, סלח לי אם אגרור אותך על הקרקע" , יקשה עלי להרים אותך, אבל אין זה יאה למלך לרטון, כשהוא מובל אחר כבוד לאסיפה. והוא התחיל לסחוב ולגרור את האריה בין העצים, והאריה לא פצה פה. עד מהרה הביא אנזגי את האריה אל אלוהי השמיים. יפה, יפה, אמר, באמת עמדת בכבוד בכל המשימות שלך, וראוי אתה להיות גיבורן של כל המעשיות והאגדות המסופרות .
אחרי שאנגזי קיבל את כל הסיפורים, הכניס אותם לשק ענק ורצה לתלות את השק על עץ גבוה ולקחת משם רק לעצמו.
התחיל לטפס על העץ, החליק, נפל, השק נקרע וכל הסיפורים עפו משם ברוח.
כל מי שהיה באזור אסף ,גם אני הייתי והצלחתי להביא משם לא מעט סיפורים.
&nbsp

 

[perhay]

אהבתי!

 

[שרה ברנרד]

הנך אמיצה ,הצליח לך .

 

[perhay]

החצר האחורית

יער בית קשת הוא החצר האחורית של ביתי. זאת הרגשה נהדרת לחיות כמעט כמו בתוך שמורת טבע.
בעלייה הביתה עם המכונית מתגלה לפנינו נוף עוצר נשימה ותאמינו לי שבמקרה הזה זאת לא קלישאה.
עכשיו, שיא העונה ביער עם פריחה מדהימה בעיקר של כלניות ורקפות.
למרות שאני כבר יותר מ-30 שנה בקיבוץ, קשה לי לתפוס שמבחינת תבנית נוף חל אצלי מהפך כה גדול: מאחת הערים הגדולות בעולם (בואנוס איירס) לנוף בראשיתי כמו יער.
&nbsp

 

[שחרזדה האחת]

אפשר גם על עצים?

 

[perhay]

מודה לך על השאלה

אני מעדיפה שלא.
הפעם בכוונה כתבתי "יער" ולא "עצים" כי מעוניינת שנתמקד במוטיב הזה ולא שנלך לסיפורים הרגילים של ט"ו בשבט.
אני בטוחה שלחברי הפורום ולאורחים יש עוד סיפורים על יערות.

 

[שחרזדה האחת]

טוב ושבוע טוב

 

[perhay]

התוכית הקטנה והאמיצה

זהו סיפור שהעלתה לפורום "המספרת המספרית" - נעמה מאיר.
תוכלו לקרוא אותו בקובץ המצורף.
בפינה "כתת אומן" בשנת 2007 ראיינתי את נעמה והיא סיפרה על הגשת הסיפור הזה ובכלל על אמנות הסיפור שלה.
תוכלו לקרוא את הראיון כאן

 

[שחרזדה האחת]

מילו והניה ביער-סיפור שלי

מילו והניה
אי שם בעולם הגדול ,חי נער בשם מילו, נער שקט , בישן וסגור שגר לבדו בבקתה קטנה שבנה לעצמו בקרחת יער. הוא טיפל בחיות פגועות ופצועות שמצא ביער, דאג לביטחונן והאכיל אותם והם החזירו לו אהבה בגדול וארחו לו לחברה.
הם היו החברים היחידים שלו. מילו טיפל ודאג גם להניה, ילדה קטנה ובודדה, כבת 10, שגרה בקצה היער אצל קרובי משפחה שהתאכזרו אליה, היא היתה תמיד מלוכלכת ורעבה, ואצל מילו היא מצאה מזון ונחמה, הוא דאג לה כאילו היתה אחותו ולכן אהבה אותו מאד , בכל הזדמנות שהצליחה להתחמק משם היא באה אליו ועוזרת לו לטפל בחיות פצועות.
יום אחד בהיות מילו משוטט כהרגלו ביער, לחפש מזון או חיה פצועה,
שמע קולות ריצה, הסתובב וראה את רעול, הבריון האכזר, שהיה אימת היער כולו,
הוא היה צד חיות , מוכר אותם או סתם מתאכזר אליהם,/
רעול שנא את מילו ורדף אחריו בגלל שהוא הציל חיות והפריע לו לצוד אותם.
מילו התחיל לרוץ הכי מהר שיכול, אך ידע והרגיש שלא יוכל לברוח מרעול,
כי רעול היה גדול וחזק י ממנו בהרבה,.
הניה שהיתה בדרך אל מילו, ראתה את רעול רץ אחרי מילו,
מאחר והיא אהבה אותו בכל ליבה הקטן, קראה לו ונתנה לו שלוש מתנות מיוחדות:
מגבת כחולה, מסרק ירוק מיוחד וראי קסמים, ואמרה לו:
"אם רעול יתקרב אליך , מהר וזרוק את המגבת הכחולה, ואז נהר גדול יזרום מאחוריך ויחסום לו את הדרך", לקח מילו את המתנות והמשיך לרוץ בכל הכוח שהיה לו, אך לא עבר זמן רב ורעול הצליח להשיג אותו, ,
עוד רגע והיה תופס אותו, אז מיהר וזרק את המגבת הכחולה, וכהרף עין זרם נהר גדול וסוער מאחורי מילו, ובנהר שרצו תנינים גדולים, רעול, לא הצליח להשיג את מילו, פחד להיות טרף לתנינים הרעבים, אך לא לזמן רב, כי היה נחוש בדעתו לתפוס ולהרוג את מילו ויהי מה. לבסוף בקושי רב, הצליח רעול להתחמק מהתנינים ולחצות את הנהר.
עוד רגע קט וכבר היה קרוב מאד לתפוס את מילו.
אז נזכר מילו במסרק הירוק, שקיבל מהניה ומיהר לזרוק אותו מאחוריו ,
תוך רגע צמחו מאחוריו, עצים רבים והפכו ליער עבות, בין העצים הסתובבו נמרים ואריות כשהם שואגים. מילו הצליח לחמוק, הוא ידע שהחיות לא יעשו לו דבר,
הוא טיפס על עץ גבוה והתחבא למעלה בין הענפים, שם רעול לא ימצא אותו..
"סוף סוף, אני בטוח", נשם מילו לרווחה, "נשארה לי המראה,"
מראת הקסמים," חשב לעצמו, מענין מה היא מסוגלת לעשות,
הוא הוציא אותה והביט ואז ראה בה את הניה הקטנה, מחייכת אליו, "עכשיו אני יודע ובטוח שיבואו ימים טובים יותר", חשב מילו ונרגע.
הוא המשיך להביט במראה , וראה את שניהם עומדים, אוחזים ידיים ומחייכים אחד לשני.
מילו נשאר על העץ וחשב רק על הניה שלו," עלי למצוא את הניה", חשב מילו ",אני חייב למצוא אותה", לפני שרעול ימצא אותה, אבל איפוא?
אני מקוה ומתפלל שרעול לא מצא וחטף אותה"..
"אני צריך לחשוב על תכנית חיפוש", אמר מילו לעצמו, הוא פחד שרעול ימצא אותו , לכן החליט לחכות לפני שיתחיל בחיפושים. חיכה שלושה ימים .. אחרי זה ירד מן העץ , אכל מפירות היער והמשיך לטפל בחיות ובעופות שמצא, בלילות ישן על צמרות העצים והחיות שמרו עליו וכך היה מוגן יותר.
אחרי שהתאושש והתחזק מעט ,החל בחיפושים, החיות ובעלי הכנף שהציל עזרו לו לחפש את הניה הקטנה.
כעבור שבוע נמצאה הילדה משוטטת ביער, כשהיא תשושה מעייפות, מרעב וצמא,
כל הזמן הזה גם היא חיפשה אותו.
כשנפגשו התחבקו..והחליטו שלא יפרדו שוב לעולם.
בנו להם בקתה ביער ושם חיו בשקט, בשלווה ובאהבה,
כשהם מוקפים בחיות שהם אוהבים.
ואת רעול לא ראו שוב לעולם, "בטח האריות טרפו אותו או שהוא הסתלק.. חשבו,
מאושרים ושמחים היו מעתה ועד תמיד ..
יש אומרים שעד היום הם חיים שם באהבה גדולה, עם ילדים רבים שהם מגדלים בטבע ,
אך איש אינו יודע בוודאות היכן נמצא היער שלהם.
&nbsp

 

[dagmluach2]

נמרים ביער.

נושא ההשרדות היה תמיד קרוב לליבי. בהיותי נער רציתי להתנסות בהשרדות ביער. גיסי, הבעל של אחותי, היה איש צבא, קראו לו זאביק. (אני נוקט בלשון עבר כי גיסי ,אל''מ זאב אונגר , מצפת, נהרג בתאונת אימונים). זאביק הסיע, אותי ועוד חבר, ליערות ביריה ליד צפת, השאיר לנו מנת קרב צה''לית ושני שקי שינה ונסע. הוא הבטיח לחזור למחרת היום.... לקראת ערב פתחנו את מנת הקרב ובדקנו את תכולתה. תכננו מה לאכול היום ומה מחר. היתה במנה אריזה קטנה בצורת גליל. בתוך האריזה היו טבליות עגולות לבנות. היינו בטוחים שהטבליות הן סוכריות. אני והחבר מצצנו מהחומר הלבן שהיה אכן מתוק וטעים. מלבדנו לא היה איש ביער. לקראת לילה, תפסנו לנו שולחן של הקרן הקיימת. את שאריות האוכל שמנו במרכז השולחן וכל אחד מאיתנו פרס את שק השינה על מושב העץ. שנינו ישנו שינה טרופה רוויה בהזיות מפחידות. אני למשל ראיתי כשלושה נמרים איומים קופצים מעלי ועל השולחן שלידי. שמעתי שאגות ונהמות שהשמיעו הנמרים. במשך כל ההזיה הייתי משותק מפחד . לא זזתי מחשש שאפול מהספסל. בבוקר נעלמו הנמרים, אך היו סימנים ברורים שחיות היער ''בחשו'' לנו באוכל. סוף סוף זאביק בא לאסוף אותנו. סיפרנו לו על הסוכריות הלבנות הטעימות ועל הנמרים שראינו בלילה. זאביק הבין מיד. הסוכריות הלבנות לא היו אלא טבליות חימום המצורפות לכל מנת קרב, מין חומר כימי דליק, שהסתבר שהוא טעים. החומר הזה גרם לנו להזיות בלילה. הנמרים שראינו בהזיותינו, היו שלושה חתולים חמודים ששיחקו ביער לידנו.

 

[perhay]

מזל שהסוכריות הלבנות

היו טבליות חימום למנות קרב ולא משהו אחר.
זה היה בהחלט מבחן אומץ

 

[perhay]

היערות בפולין (בשם שרה ברנרד)

זה מה שכתבה חברתנו שרה כשחזרה ממסע בפולין לפני 3 שנים:
"היערות בפולין .הן תבנית נוף ילדותי. בו ליקטנו פירות יער ,קטפנו והסלים מילאו בהם ,השפתיים אדמו וביגדנו נצבעו
בכתמים, אימא הייתה אחראית ללקט פטריות. הן היו בשרנייות, וכל כובע בעל גודל שונה,צבען מלבן עד חום כהה.
וריח אדמה חריף משכר את הזיכרון .מתחת לכל פטריה עולם שלם של בעלי חיים,ובין לבין רדפנו אחרי סנאים
חמקניים, בבית הכינה אימא מטעמי פטריות ,קיצצה, פרסה ,העשירה בהן חביתה , בצהריים הגישה קעריות מרק
ושניצל פטריות.שמחתי והרוותי את הגעגוע לילדה ההיא המלקטת .ורק עתה במסע המטלטל אליו יצאתי .נפער הפער
בין אז להיום, יער ובו קברי ילדים, נשים וגברים ,קברי אחים ששמותיהם לא נודעו, יער של חיים ומוות ,יער של דממה
משברת. נורא עצוב".

 

[שרה ברנרד]

תודה רבה לך פרהי, ההתמדה שלך

בפורום ראויה לשבח , כלל לא זכרתי את החוויה אותה תיארתי ,