והימים עוברים..
כבר אין לי תחושת זמן, לא יודעת אם עברו שלוש שנים, אולי שנתיים,אולי ארבע, אין לי מושג, גם לא בודקת, לא רוצה לדעת, זה לא חשוב. לפני שבועיים העזתי לנסוע אליך בפעם הראשונה לבד, לראות בפעם הראשונה איפה אתה נמצא, זה לא שלא הייתי שם לפני, הייתי, אבל עמדתי מרחוק, כמו כל התקופה הזו של השנתיים- שלוש האחרונות, כאילו אם אני לא אהיה מספיק קרוב, אז אולי זה לא יהיה אמיתי, וגם ככה ההמולה הזו סביבך שם לא נוחה לי, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, מתכנסת. אז נסעתי, כי אני לא חושבת עליך יותר כל בוקר כשאני פותחת את העיניים, זה כבר לא מכה בי בעוצמות מבלבלות כמו פעם, אבל זה כן מרחף שם למעלה, אני חושבת עליך כל יום! כל יום שעובר אתה שם, כך או אחרת, אבל האשליה שזו טעות טיפשית של מישהו, כבר לא נמצאת שם. בהתחלה, היה ברור לי שמישהו שם בניו-יורק עשה איזו טעות דבילית בזיהוי, ושבכלל נתת למישהו את האופנוע ותכף תצלצל להרגיע את הרוחות. זה היה לי ממש ברור. חיכיתי, עבר יום, ומישהו שמכיר אותך זיהה אותך, אבל זה עדיין היה לי שם מאחורה בראש "זו טעות". בשבוע הראשון לא דיברתי, הסתובבתי סהרורית, לא ישנתי ולא אכלתי, מדי פעם נמנמתי על הספה בסלון של ההורים שלך, פחדתי להרדם, פחדתי לקום ולגלות שזה לא חלום, ומליון מחשבות מתרוצצות, כאב לך? הבנת בכלל מה קורה? נבהלת? הבנת שזה הסוף? כאב לך? או שזה היה מיידי? זה הטריף לי את השכל, מה הרגשת? מה עבר לך בראש? כאב לך??? רוב הזמן ישבתי ושתקתי, החיים כאילו נשאבו ממני לחלוטין ובבת אחת, מה הטעם? הכל נראה לי חסר טעם, לא הגיוני, איך העולם ממשיך להתנהל רגיל? לא הבנתי את זה ברמה הכי בסיסית וילדותית שיש, איפה אתה? איך יכול להיות שבן אדם סתם כך פתאום נעלם? מה זהו? פוף והוא איננו כי זה מה שאמא אמרה? זה לא נתפס לי בהגיון, וההגיון יצא למלחמה, וכשהוא נלחם, אני לאט לאט הפסקתי לתפקד... בשלב מסויים חזר לי ההומור, זה שכל כך אהבת, הציניות העצומה, הסרקסטיות, אבל החיים נעצרו, לקח לי הרבה זמן להבין שאני בניוטרל, ולא סתם, אני אפילו לא יושבת במושב של הנהג, אף אחד לא יושב בו... ואז, החלטתי שאני מחליטה לחיות בחזרה, אני אפילו לא יודעת למה, מה היה הטריגר, זה היה איטי, מאוד מאוד איטי, ועדיין נמשך, זה התחיל עם אסף (אחח, ואם היית בחיים עכשיו,היית על הרצפה מלשמוע על הרפתקאותי איתו...) אבל הוא עשה לי טוב, הוא ניער אותי חזק, מאיה אומרת שאתה שלחת לי אותו, (מתאים לך לבלגן לי עוד את החיים, זה תמיד הצחיק אותך הברדק שאני עושה לעצמי בלב..). במקביל,המשכתי ללמוד עוד שנה אנטומיה, הייתי חייבת להבין מה קרה לך שם, אם כאב לך. וכבר סיימתי את הלימודים, ומחכה לסטאז' (או שהוא מחכה לי..) והימים עוברים, לאט, או מהר, לפעמים הם לא עוברים, ולפעמים מגיע הלילה, ואני מגלה שלא חשבתי עליך יום שלם, זה מפתיע אותי כל יום מחדש, איך החיים ממשיכים ואתה איננו, ועוד לא הספקתי להגיד לך סליחה, על הפעם האחרונה שהיית בארץ והייתי מגעילה מארץ המגעילות, וסליחה שלא באתי לבקר אותך כמו שהבטחתי, וסליחה שלא כתבתי מספיק וסליחה שלא הראתי מספיק שאני אוהבת (כן אני יודעת שאתה יודע אבל אם כבר סליחות אז עד הסוף...) וסליחה שלא שכנעתי אותך להגיע לארץ כשסבתא נפטרה וזה נשאר לך על המצפון. וסליחה שלא בכיתי עליך כל התקופה הזו, רק כשסיפרתי לאסף עליך. וסליחה שאני כבר לא חושבת עליך כל הזמן.... רק לרגעים... אבל אני מתגעגעת אליך כל יום מחדש, ולפעמים, לרגעים קטנטנים, עוברת בי מחשבה ילדותית, שאולי, בכל זאת זו טעות.
כבר אין לי תחושת זמן, לא יודעת אם עברו שלוש שנים, אולי שנתיים,אולי ארבע, אין לי מושג, גם לא בודקת, לא רוצה לדעת, זה לא חשוב. לפני שבועיים העזתי לנסוע אליך בפעם הראשונה לבד, לראות בפעם הראשונה איפה אתה נמצא, זה לא שלא הייתי שם לפני, הייתי, אבל עמדתי מרחוק, כמו כל התקופה הזו של השנתיים- שלוש האחרונות, כאילו אם אני לא אהיה מספיק קרוב, אז אולי זה לא יהיה אמיתי, וגם ככה ההמולה הזו סביבך שם לא נוחה לי, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, מתכנסת. אז נסעתי, כי אני לא חושבת עליך יותר כל בוקר כשאני פותחת את העיניים, זה כבר לא מכה בי בעוצמות מבלבלות כמו פעם, אבל זה כן מרחף שם למעלה, אני חושבת עליך כל יום! כל יום שעובר אתה שם, כך או אחרת, אבל האשליה שזו טעות טיפשית של מישהו, כבר לא נמצאת שם. בהתחלה, היה ברור לי שמישהו שם בניו-יורק עשה איזו טעות דבילית בזיהוי, ושבכלל נתת למישהו את האופנוע ותכף תצלצל להרגיע את הרוחות. זה היה לי ממש ברור. חיכיתי, עבר יום, ומישהו שמכיר אותך זיהה אותך, אבל זה עדיין היה לי שם מאחורה בראש "זו טעות". בשבוע הראשון לא דיברתי, הסתובבתי סהרורית, לא ישנתי ולא אכלתי, מדי פעם נמנמתי על הספה בסלון של ההורים שלך, פחדתי להרדם, פחדתי לקום ולגלות שזה לא חלום, ומליון מחשבות מתרוצצות, כאב לך? הבנת בכלל מה קורה? נבהלת? הבנת שזה הסוף? כאב לך? או שזה היה מיידי? זה הטריף לי את השכל, מה הרגשת? מה עבר לך בראש? כאב לך??? רוב הזמן ישבתי ושתקתי, החיים כאילו נשאבו ממני לחלוטין ובבת אחת, מה הטעם? הכל נראה לי חסר טעם, לא הגיוני, איך העולם ממשיך להתנהל רגיל? לא הבנתי את זה ברמה הכי בסיסית וילדותית שיש, איפה אתה? איך יכול להיות שבן אדם סתם כך פתאום נעלם? מה זהו? פוף והוא איננו כי זה מה שאמא אמרה? זה לא נתפס לי בהגיון, וההגיון יצא למלחמה, וכשהוא נלחם, אני לאט לאט הפסקתי לתפקד... בשלב מסויים חזר לי ההומור, זה שכל כך אהבת, הציניות העצומה, הסרקסטיות, אבל החיים נעצרו, לקח לי הרבה זמן להבין שאני בניוטרל, ולא סתם, אני אפילו לא יושבת במושב של הנהג, אף אחד לא יושב בו... ואז, החלטתי שאני מחליטה לחיות בחזרה, אני אפילו לא יודעת למה, מה היה הטריגר, זה היה איטי, מאוד מאוד איטי, ועדיין נמשך, זה התחיל עם אסף (אחח, ואם היית בחיים עכשיו,היית על הרצפה מלשמוע על הרפתקאותי איתו...) אבל הוא עשה לי טוב, הוא ניער אותי חזק, מאיה אומרת שאתה שלחת לי אותו, (מתאים לך לבלגן לי עוד את החיים, זה תמיד הצחיק אותך הברדק שאני עושה לעצמי בלב..). במקביל,המשכתי ללמוד עוד שנה אנטומיה, הייתי חייבת להבין מה קרה לך שם, אם כאב לך. וכבר סיימתי את הלימודים, ומחכה לסטאז' (או שהוא מחכה לי..) והימים עוברים, לאט, או מהר, לפעמים הם לא עוברים, ולפעמים מגיע הלילה, ואני מגלה שלא חשבתי עליך יום שלם, זה מפתיע אותי כל יום מחדש, איך החיים ממשיכים ואתה איננו, ועוד לא הספקתי להגיד לך סליחה, על הפעם האחרונה שהיית בארץ והייתי מגעילה מארץ המגעילות, וסליחה שלא באתי לבקר אותך כמו שהבטחתי, וסליחה שלא כתבתי מספיק וסליחה שלא הראתי מספיק שאני אוהבת (כן אני יודעת שאתה יודע אבל אם כבר סליחות אז עד הסוף...) וסליחה שלא שכנעתי אותך להגיע לארץ כשסבתא נפטרה וזה נשאר לך על המצפון. וסליחה שלא בכיתי עליך כל התקופה הזו, רק כשסיפרתי לאסף עליך. וסליחה שאני כבר לא חושבת עליך כל הזמן.... רק לרגעים... אבל אני מתגעגעת אליך כל יום מחדש, ולפעמים, לרגעים קטנטנים, עוברת בי מחשבה ילדותית, שאולי, בכל זאת זו טעות.