הפחד האמיתי
ולמה באמת אני מפחד? מהחברה?מהתגובה של ההורים? מהחשש לאכזב? או אלי זה בכלל בגלל הפחד שלא להיות כמו כולם? לא, אני מפחד ממשהו אחר. לגדול בבית דתי לאומי, כולכם יודעים על מה אני מדבר. על הערכים שאתה מתחנך עליהם, הקהילה שאתה משתייך אליה, הסניף שאתה מבקר בו כל שבת ושלישי. ואנחנו יוצאים שונים. לא אומר טובים יותר או פחות, אבל שונים. מבינים אחד את השני. אז אתה רוצה מישהו כמוך, שיבין אותך באמת. כי החברים הטובים אוהבים אותך, ותומכים בך. אבל אף פעם לא יבינו באמת. אז אתה עוטה מסיכה - אתה המצחיק של החבורה, החכם, כולם באים אליך לקבל עיצה. ואתה, תמיד יש לך עיצה בשביל כולם, אבל נותר רק מבפנים. ואתה יודע שלמצוא אותו - הבחור הזה, שיהיה דתי לאומי, שיצחיק אותך ויבין אותך, ובנוסף שאתה תמצא חן בעיניו - למצוא אותו, זה לא באמת הגיוני. אז אתה מוותר לעצמך, נכנס ל"אטרף", ואומר שעדיף למצוא מישהו מאשר להשאר לבד. אבל אתה נשאר לבד בכל מקרה. אף פעם לא יבינו אותך, ולנצח תהיה שם לבד, באי הבדידות שלך. ומזה אני מפחד .ומזה אני מבועת.
