יצאתי בוכה
מבחינה מעשית היה מצוין כי באמת הכנתי מעולה דוחות וקבצים של כל העבודה שעשיתי בשנים (!) האחרונות והעברתי אותה באופן מסודר למנחה, לראש המעבדה ולקולגה שעבדה אתי.
מבחינה רגשית היה נוראי. לא הייתי לחוצה או מפוחדת והכל התחיל די טוב, אבל המנחה שלי פשוט מגעילה ואת הפגישה הקדים גם מייל מאוד דוחה על כמה ההתנהלות שלי איומה ולא-בסדר (גם אם זה נכון, אני כבר לא חייבת לה כלום אז זה עיתוי גרוע, ופאק - שמרת את זה בבטן עד עכשיו?). במהלך הפגישה היא כל הזמן דילגה בין בדיחות לא-מצחיקות לבין נזיפות על ההתנהלות שלי ועל כמה דפקתי אותם בזה שאני עוזבת (דוגמא - כמובן שאת תהיי ברשימת המחברים כשנפרסם את מה שעבדת עליו, אבל בacknowledgments נכתוב שאנחנו כועסים עליך). וגם היא אמרה שיש לי חובה מוסרית לפרסם את התזה שלי (שו?), שאני דופקת להם ברז רציני, ושהיא קיבלה מייל מזועזע מהמנחה הלא-פורמלי שלי כי לא הודעתי לו כראוי על הפסקת לימודיי ושזה מאיר אותה באור גרוע (בפועל אמנם לא פניתי אליו כי רציתי להודיע לו פנים מול פנים ולא יכולתי להגיע כשהוא נמצא, אבל שלחתי לו מייל עם התנצלות והסבר, והוא החזיר לי מייל מאוד אוהב ונדיב שבסופו "יש אנשים שלא מסוגלים להבין החלטות כאלה" והרמז היה מאוד ברור...). לא הגבתי אליה, כי באמת לא היה מה לומר מבלי להגרר למשהו מכוער, אבל גם לא התרגשתי או נלחצתי - אלא שבסוף כשיצאתי פרצתי בדמעות, כי רבאק, גם לי יש רגשות ויחס כזה הוא פשוט מגעיל וילדותי.
אני אומרת - שתרקב, וחברה שלי מוסיפה - ושימצאו מאובן שלה בעוד 15 מליון שנים ושיחשבו שמדובר בזן של צפרדע.
ההקלה לא בדיוק הגיעה, אבל זה כי היא כבר כאן הרבה זמן.