ואני ואבא
אתמול היתה אזכרה לאבא שלי.
הוא נפטר שהייתי בגיל 11. ובנגוד למה שנהוג לחשוב- לא כאב לי כשהוא נפטר.
אחרי 20 שנה,אני כבר יכול להגיד בקול שלא ממש הסתדרנו כשהייתי ילד, וסביר להניח שלא היינו מסתדרים היום כאנשים בוגרים.
הוא היה יליד שנות הארבעים, גבר מצ'ואיסט מאד עם התנהלות של "גבר-גבר" , ואני הייתי רחוק מזה. הוא ניסה לחבר אותי לתחומים "גבריים"- לדחוף אותי לשחק כדורגל, לעשות ספורט ואין לי ספק שאם היינו מכירים בגיל הבגרות היה מדבר איתי על להכיר בנות ללא הרף. רוב הזמן אני זוכר אותו כועס, עצבני, מאיים ולא נעים במיוחד.
כילש שמעתי שירים כמו"לאבא שלי יש סולם". שיר הערצה לאבא. ולא התחברתי אליו אף פעם. לא הבנתי איך מישהו יכול הגיד שאבא שלו הוא הכי בעולם,ועד היום שאני שומע אותו יש לי תחושה לא נעימה. שלא לדבר על השיר של שלומי שבת, משהו מרגיש לי כל כך מנותק מההויה שהם מספקים עליה. כאילו גדלתי במערה בציבילזציה אחרת לגמריי.
אחד המשפטים הכי נוראים שאמרו לי בא מאחותי: "מזלו של אבא שלא ראה מה יצא ממך".
זה משפט נורא שמעולם לא סלחתי לה עליו- אבל הוא גם נכון....חצי שנה אחרי שאבי נפטר התאהבתי בילד מהכתה המקבילה וקלטתי שאני הומו, תהליך מאד קשה. אם הייתי עובר אותו כשאבי היה בתמונה- אין לי מושג מה היה קורה. אך היציאה מהארון היתה מסתמנת כבלתי אפשרית.
אם אבא שלי היה חי- אין ספק שחיי היו נראים אחרת לגמרי. אין ספק שהייתי מפחד לצאת מהארון, מפחד לאכזב, מפחד לעמוד מולו ונגרר לחיי בדידות וסוד קשים מנשא.
כילד היה לי ברור שאני לא רוצה להיות אבא. זה משהו שמאד קשה לי להעלות על הכתב- אבל משום מה היה לי ברור שאני לא רוצה ליפול למקום הזה.
היום,כשאני רואה את בני גילי מתחילים להביא ילדים, כשאני רואה איך בן זוגי מתנהל מול אבא שלו אני מבין שיכול להיות גם אחרת. שזה משהו תלוי אופי ומשתנה מאחד לשני.
לפעמים אני חושב שזה לא רק היחס שלי לאבהות. אלא כל היחס לגברים בכלל.
או אם היה לי אבא אחר,אולי לא הייתי הומו. אולי הייתי מסתכל על נשים בצורה אחרת וגברים בצורה אחרת. אולי הייתי מתקשר יותר טוב עם העולם ומגיב יותר טוב בסיטואציות חברתיות.....
במשך הרבה שנים תהיתי זאת ביני לבין עצמי,
ואז הגעתי למסקנה ש"אם" זו מלה שלא מובילה לשום מקום. זה מה שיש וזהו.....
אז זה היה על אבא שלי, בקצרה.
אתם מזומנים לשתף, להגיב ולספר על האבות שלכם....