ואם כבר קפקא

[כוכב אחד לבד מעז]

ואם כבר קפקא

אז שיהיה בתנועה. אני מתלבטת אם לקנות "מכתבים לפליצה": מי קרא? מי אוהב? ולילה טוב (אני קצת מסטוליקה מיין אז אני אפרוש)

 

[frustrated]

מומלץ מאוד

לטעמי לפחות, אבל לא בטוח שהמכתבים יעניינו אותך. אותי מרתקת גם אישיותו הייחודית של קפקא, ולא רק עבודותיו. לפי דעתי, ברגע שקוראים את מכתביו השונים (המכתב המפורסם לאבא, המכתבים למילנה וגם המכתבים לפליצה) ואת יומניו, מתקבל דיוקן של סופר מיוסר, מיוחד ומבריק. צריך להתעניין מאוד בכתיבה של סופר ולהכיר אותה היטב לפני שקוראים את כתביו האישיים. אם קראת את כל סיפוריו (או לפחות את רובם), יתכן והמכתבים יפיצו אור חדש על התמונה של קפקא ששרטטת במוחך. על כל פנים, הייתי ממליץ לקרוא קודם כל את יומניו ואת המכתב הידוע שכתב לאביו. קריאה מהנה!

 

[יעקוב הזגג]

יפה מאוד שמעניינת אותך אישיותו

היחודית, אבל האם זאת סיבה מספקת לחטטנות והפריצה לפרטיות שבפרסומים האלה? לדעתי יש ערך לפרטיותו של אדם גם לאחר מותו, ולמרות שאני משוכנע שקהלים רבים יתעניינו בחקירה לעומק של אישיותו של יוצר, זה נראה לי חטטני ופולשני לפרסם קבצי מכתבים ויומנים אישיים. אמנם היוצר חשף את אישיותו ביצירתו, אבל עצם זה שלא בחר בחייו לפרסם את כתביו האישיים וגם לא התכוון לכך היא סיבה מספקת לדעתי לא לפרסם אותם, ומתוך כבוד ליוצר, גם לא לרכוש אותם או לקרוא בהם אם פורסמו. האישיות של השכנה ממול מרתקת אותך, האם זה נותן לך רשות לחטט בכתביה האישיים? נאמר ונהרגה בתאונת דרכים, האם עכשיו הרשות נתונה?

 

[Fell]

המפף.

אבל קפקא לא בחר לפרסם בחייו אף אחד מכתביו וגם לא רצה שהם יפורסמו אחרי מותו. פרספקטיבה?

 

[Rivendell]

האמת שזו נקודה מעניינת, כי בארץ

יש איזה מנהג כזה, שהרבה פעמים הורים של בני נוער שנהרגו בפיגועים (

) ושאר אירועים מעציבים הולכים למגירה של הילד, מוציאים את היומן והשירים, ודואגים לכרוך, להוציא לאור ולפרסם בעיתונים. גם בזה יש אלמנט חזק מאוד של חטטנות לא? אני לא באה לשפוט משפחות שכולות כמובן (או אף אחד אחר). כל אחד ומה שמקל על האבל והכאב שלו. השאלה היא יותר במישור הפילוסופי - למי זה שייך? האם במות היוצר היצירה עוברת לרשות הרבים - כולל מה שהוא לא רצה שיפורסם - או שיש אופציה אחרת? עובדה שיש לזה קהל, כי אנשים מטבעם הם סקרנים וחטטנים. ובואו נלך עם זה אפילו הלאה - היומן של אנה פראנק. בדיוק אותו רעיון לא? תחשבו איזה הפסד זה היה בשבילנו אם אחרי המלחמה אבא שלה היה מחליט לכבד את הפרטיות שלה. תחשבו איזה יומנים מדהימים אנחנו כקוראים הפסדנו בגלל משפחות אחרות שאכן שמרו על הפרטיות הזאת. ביומן של פראנק אגב כן נחתכו מעט קטעים שקשורים ביחסיה עם אמה, ושאביה החליט שאינם רלוונטיים לשאר היומן. אבל העקרון אותו עקרון. כך גם לגבי הסיפורים הקצרים שלה שיצאו גם הם לאור. ומצד שני, כשאני חושבת על עצמי, אני דיי בטוחה שיש דברים שנועדו להישאר במגירה, ושהייתי מתהפכת בקברי אם היו איי פעם מפורסמים.

 

[אלת הירח]

ההבדל במקרה של אנה פרנק הוא

שהיתה לה כל כוונה לפרסם את היומן בעצמה אחרי המלחמה והיא אפילו התחילה לערוך את מה שהיא כתבה בעצמה.

 

[כוכב אחד לבד מעז]

הפקעת זכות הפרטיות

אצל יוצרים היא בכלל סוגיה נרחבת. אם כבר אנו מייגעים את מצפוננו בדילמות מהסוג הנ"ל, אפשר לתהות בכלל על "למי שייכת יצירה". הרי מרגע שסופר או משורר כתבו משהו, הוא הופך לרשות הכלל, והקורא רשאי לעשות ביצירה מה שחפץ לבו, ולפרש אותה לכיוונים שיבחר בהם ("מות הסופר"). ק. צטניק ביקש לפני מותו שישרפו את כל כתביו - האם אנו צריכים לציית למשאלתו, שהרי זכותו של אדם להכריע בגורל הגיגיו(הבה נשלוף כולנו גפרורים) ? או שליצירה חיים משלה?

 

[frustrated]

תגובה

קפקא בקש מברוד שישרוף את כל כתביו. כמה חבל היה אילו באמת היה עושה כך ברוד, ולא היינו זוכים לקרוא את יצירותיו המדהימות של אחד האמנים המרתקים ביותר בהיסטוריה. כמה חבל אם לא היינו זוכים לקרוא את הטירה, המשפט, הגלגול, גזר הדין, אמריקה, הגשר, תיאור של מאבק, ועוד את עשרות כתביו, וביניהם גם יומניו ומכתביו.