"ואם כבר לבד..." - סיפור אימה
השמש הפציעה. השעון צפצף. יום חדש. קליין פקח את עיניו. איפה הוא נמצא? הוא הביט סביבו, אך לא הצליח להיזכר. אז הביט לצד המיטה וראה בקבוק ריק של וודקה זרוק על השטיח הורדרד. "טוב, זה מסביר את השיכחה." הוא אמר לעצמו והביט בשעונו. השעון הודיע שהיום היה יום ב´, העשרים לנובמבר, שמונה ושלושים בבוקר. "עשרים לנובמבר... אז זו בטח פריז." מלמל קליין וקם על רגליו. הוא ניגש לחלון, הסיט את הוילון והביט החוצה. והנה היא היתה שם, יפה ומכוערת כאחד. פריז. "בוקר טוב." נשמע קול נשי מאחורי גבו. קליין לא הסתובב לאחור. מבטו נשאר בוהה אל העיר שמול עיניו. "למה קמת כל-כך מוקדם?" שאלה בצרפתית האישה שבמיטה. היא היתה אישה צעירה בעלת שיער שחור ומתולתל, איפור כבד על פניה, והיתה עירומה לגמרי מתחת לשמיכה. "אני צריך ללכת." אמר קליין. הוא לא זכר את שמה של האישה, אך זה גם לא היה משנה. היא היתה החדשות של אתמול, והגיע הזמן לתכנן את המחר. היא בטח חשבה שהוא אוהב אותה, אך היתה זו יכולת שאיבד כבר מזמן. "לאן אתה הולך?" שאלה האישה. "אחזור בקרוב. אני רק צריך לקנות משהו." אמר קליין, וכעת החל להתלבש. "תביא לי משהו יפה?" שאלה האישה. "אין בעיה." אמר קליין וחגר את חגורתו, נעל את נעליו, לבש את מעילו הארוך, חבש את כובעו לראשו, לקח את תיק הגב שלו, ויצא במהירות מהחדר. היה זה חדר מלון. לפני כמה שנים ודאי היה חושב שעליו להודיע על עזיבתו בדלפק הקבלה, אך כיום ידע שאין זה חשוב. האישה שבמיטה (שמה אולי היה בריז´יט?) תתהה בשלב מסוים לאן נעלם, אז תלך לחפש אותו ותלמד שעזב. אנשי המלון יבינו זאת גם-כן בשלב מסוים, ומאחר ושילם מראש, זה לא יטריד אותם במיוחד. קליין הזמין מונית וביקש לנסוע לשדה התעופה. הוא שנא מוניות צרפתיות. תמיד היה בהם ריח מוזר. ריח זר ומתועב. הוא הביט שוב בשעונו. השעה היתה כעת שמונה ארבעים ושתיים. "בסדר. יש לי זמן בשפע." הוא מלמל. "מה אמרת, מיסיה?" שאל הנהג. "שום דבר." אמר קליין, והביט דרך החלון בעיר החולפת על פניו. עוד יומיים הוא יחזור לנקודת ההתחלה, ומי יודע? אולי הפעם זו גם תהיה נקודת הסיום. כשהגיע לשדה התעופה, ניגש בהחלטיות של אדם מנוסה אל עבר דלפק השירות. כעבור עשר דקות של עמידה בתור, ביקש מאשת השירות את כרטיס הטיסה שהזמין. הוא נתן לה את מספר כרטיס האשראי שלו, בנוסף למספר תעודת הזהות, והיא, לאחר שהקישה את הנתונים במחשב, מסרה לידיו את כרטיסו. "בבקשה, מיסיה, כרטיס אחד במחלקה הראשונה לאתונה." "מרסי." אמר קליין. הוא יצא מהתור, ואז הבחין באישה גבוהה ובלונדינית שפנתה כעת לאותה אשת שירות. היא היתה יפה. נדף ממנה ניחוח נכון. ניחוח של הבית. היא הזכירה לו אהבה ישנה היתה פעם בחייו. זה כשעוד היו לו חיים. "בבקשה, מאדם," אמרה אשת השירות, "כרטיס אחד במחלקה ראשונה לאתונה." "מרסי." אמרה הבלונדינית וחייכה. חיוכה העביר תחושת חמימות בליבו של קליין. הוא החליט לפנות אליה. "סליחה, גברתי." אמר בצרפתית, "מאחר והטיסה שלנו לא יוצאת אלא בעוד שעה, תהיתי אם תסכימי לשתות עימי כוס קפה?" "אני מצטערת." אמרה באישה באנגלית מטושטשת על-ידי מבטא כבד, "אינני מדברת צרפתית." אך קליין זיהה את המבטא. "עברית?" הוא שאל. "אתה ישראלי?" שאלה הבלונדינית ועיניה נאורו. "מודה באשמה." אמר קליין, "שמי אלברט קליין." "נעמי פרץ." אמרה והשניים לחצו ידיים. "אז תגידי, מה דעתך ששנינו נתפוס איזה כוס קפה?" שאל קליין, "הטיסה שלנו יוצאת רק בעוד קצת יותר משעה." "איך אתה יודע לאן אני טסה?" "הו... מצטער, שמעתי את האישה בדלפק כשהיא נתנה לך את הכרטיס. גם אני טס באותה טיסה." "באמת? אתה לבד?" "גם את, לא?" היא הנהנה. "אז מה את אומרת לגבי הקפה?" "למה לא." אמרה נעמי והרימה את שתי מזוודותיה. "תני לי אחת מהן." אמר קליין. "הנה, קח את הכבדה." אמרה נעמי, והשניים הלכו לאחד מבתי הקפה הממוקמים בשדה התעופה. השניים ישבו והזמינו שניהם את אותו המשקה - אספרסו הפוך. "וואו. אישה שיודעת לשתות קפה טוב." אמר קליין ולגם מכוסו. "וואו. גבר שיודע לשתות קפה טוב." אמרה נעמי ועשתה כמוהו. "אז מה אתה עושה בפריז?" "עובר. זה רק מעבר קטן." אמר קליין. "בדרך לאתונה?" "לא. גם אתונה היא רק מעבר." "אתה בטיול?" "משהו כזה." "מטייל בעולם לבדך? כמה הרפתקני. אתה לא נראה כמו הסוג ההרפתקני." "ומה את עושה בפריז?" "תאמין או לא, אבל גם אני בטיול." "לבד?" "כן. זו מתנת גירושים מיוחדת לעצמי מעצמי." "מתי התגרשת?" "לפני שבועיים זה נהיה רשמי." "אני מצטער." "אל תצטער. אני מצטערת שהתחתנתי איתו." "את מאוד פתוחה כלפי אדם שכרגע פגשת." "אני יודעת שזה מאוד לא ישראלי, הרי אנחנו תמיד מחונכים להשאיר את הכביסה המלוכלכת בבית, אבל אני לא מתביישת בכלום. אלה הם חיי, ולמי שיש בעיה אם זה, שלא יהיה חבר שלי." "זה המוטו?" "זה המוטו." "מוטו טוב." "אני יודעת. יש לי כישרון לבחירת ´מוטואים´ יותר מאשר לבחירת בעלים." "אז את מטיילת בעולם?" "כן. עוברת במקומות שתמיד רציתי לראות. רומא, מדריד, פריז, אתונה." "ואחרי אתונה?" "אני עוד לא יודעת. התקציב שלי די גדול, אז אני חושבת שאטוס למזרח הרחוק. אולי סין." "הו, אני אוהב את סין." "היית שם?" "כן. אף פעם לא ברציפות לאורך זמן, אבל הייתי מספר פעמים בשנחאי, ואני יכול להגיד לך שזו עיר מדהימה. רק טיפ קטן: תתרחקי מהאוכל בשווקים. המשוגעים האלה אוכלים כל דבר, ולא משנה להם בכלל איפה זה היה. רימות, שרצים, כל מיני דברים די מגעילים." נעמי צחקקה. "אני אזכור את זה. אז מה איתך? לאן אתה נוסע אחרי אתונה?" "אחרי אתונה אני נוסע הביתה. סוף סוף. הרבה זמן לא הייתי בבית." "כמה זמן?" "שבע שנים." "שבע שנים?! אל תגיד לי שאתה מטייל כבר שבע שנים!" "תאמיני או לא." "למה?" "לא יכולתי לחזור הביתה." "לא יכולת לחזור הביתה במשך שבע שנים? אתה לא אסיר נמלט או משהו כזה, נכון?" כעת הגיע תורו של קליין לצחקק. "לא, ברור שלא. פשוט היו לי עניינים לא גמורים." "איזה עניינים?" שאלה נעמי. "אם אומר לך, לא תאמיני לי." "נסה אותי." "עזבי. את תחשבי שאני איזשהו משוגע." "עכשיו אתה חייב לספר לי. רגע, אתה לא משוגע נכון?" "לא עד כמה שידוע לי, למרות שיהיו כאלה שיעידו אחרת." "אוקי, ספר לי, ואני אשפוט עד כמה אתה משוגע." "טוב, אבל בתנאי אחד. בתנאי שאחרי שאספר לך, לא תברחי ממני. אני דווקא מעדיף להעביר את זמני הקצר באתונה עם פנים מוכרות." "אוקי, סקרנת אותי מספיק. אני מבטיחה. לא אנטוש אותך גם אם תספר לי את הסיפור המשוגע ביותר שניתן לעלות על הדעת. אבל אתה נשבע שאתה דובר אמת." "בקבר אימי." "בסדר. אז קדימה. תשפוך." קליין לגם שוב מכוסו, לקח נשימה עמוקה ואז אמר, "אוקי, אז הסיבה שאני מטייל כבר שבע שנים ברציפות, היא שמוטלת עלי קללה שמכריחה אותי לשנות את מיקומי בכל יום. אם אני לא עושה זאת, דמויות שחורות שנראות כמו עשן עם עיניים מופיעות לפתע ורודפות אותי. הן נעלמות רק אם אני כל הזמן בתנועה." (המשך בהודעה הבאה)
השמש הפציעה. השעון צפצף. יום חדש. קליין פקח את עיניו. איפה הוא נמצא? הוא הביט סביבו, אך לא הצליח להיזכר. אז הביט לצד המיטה וראה בקבוק ריק של וודקה זרוק על השטיח הורדרד. "טוב, זה מסביר את השיכחה." הוא אמר לעצמו והביט בשעונו. השעון הודיע שהיום היה יום ב´, העשרים לנובמבר, שמונה ושלושים בבוקר. "עשרים לנובמבר... אז זו בטח פריז." מלמל קליין וקם על רגליו. הוא ניגש לחלון, הסיט את הוילון והביט החוצה. והנה היא היתה שם, יפה ומכוערת כאחד. פריז. "בוקר טוב." נשמע קול נשי מאחורי גבו. קליין לא הסתובב לאחור. מבטו נשאר בוהה אל העיר שמול עיניו. "למה קמת כל-כך מוקדם?" שאלה בצרפתית האישה שבמיטה. היא היתה אישה צעירה בעלת שיער שחור ומתולתל, איפור כבד על פניה, והיתה עירומה לגמרי מתחת לשמיכה. "אני צריך ללכת." אמר קליין. הוא לא זכר את שמה של האישה, אך זה גם לא היה משנה. היא היתה החדשות של אתמול, והגיע הזמן לתכנן את המחר. היא בטח חשבה שהוא אוהב אותה, אך היתה זו יכולת שאיבד כבר מזמן. "לאן אתה הולך?" שאלה האישה. "אחזור בקרוב. אני רק צריך לקנות משהו." אמר קליין, וכעת החל להתלבש. "תביא לי משהו יפה?" שאלה האישה. "אין בעיה." אמר קליין וחגר את חגורתו, נעל את נעליו, לבש את מעילו הארוך, חבש את כובעו לראשו, לקח את תיק הגב שלו, ויצא במהירות מהחדר. היה זה חדר מלון. לפני כמה שנים ודאי היה חושב שעליו להודיע על עזיבתו בדלפק הקבלה, אך כיום ידע שאין זה חשוב. האישה שבמיטה (שמה אולי היה בריז´יט?) תתהה בשלב מסוים לאן נעלם, אז תלך לחפש אותו ותלמד שעזב. אנשי המלון יבינו זאת גם-כן בשלב מסוים, ומאחר ושילם מראש, זה לא יטריד אותם במיוחד. קליין הזמין מונית וביקש לנסוע לשדה התעופה. הוא שנא מוניות צרפתיות. תמיד היה בהם ריח מוזר. ריח זר ומתועב. הוא הביט שוב בשעונו. השעה היתה כעת שמונה ארבעים ושתיים. "בסדר. יש לי זמן בשפע." הוא מלמל. "מה אמרת, מיסיה?" שאל הנהג. "שום דבר." אמר קליין, והביט דרך החלון בעיר החולפת על פניו. עוד יומיים הוא יחזור לנקודת ההתחלה, ומי יודע? אולי הפעם זו גם תהיה נקודת הסיום. כשהגיע לשדה התעופה, ניגש בהחלטיות של אדם מנוסה אל עבר דלפק השירות. כעבור עשר דקות של עמידה בתור, ביקש מאשת השירות את כרטיס הטיסה שהזמין. הוא נתן לה את מספר כרטיס האשראי שלו, בנוסף למספר תעודת הזהות, והיא, לאחר שהקישה את הנתונים במחשב, מסרה לידיו את כרטיסו. "בבקשה, מיסיה, כרטיס אחד במחלקה הראשונה לאתונה." "מרסי." אמר קליין. הוא יצא מהתור, ואז הבחין באישה גבוהה ובלונדינית שפנתה כעת לאותה אשת שירות. היא היתה יפה. נדף ממנה ניחוח נכון. ניחוח של הבית. היא הזכירה לו אהבה ישנה היתה פעם בחייו. זה כשעוד היו לו חיים. "בבקשה, מאדם," אמרה אשת השירות, "כרטיס אחד במחלקה ראשונה לאתונה." "מרסי." אמרה הבלונדינית וחייכה. חיוכה העביר תחושת חמימות בליבו של קליין. הוא החליט לפנות אליה. "סליחה, גברתי." אמר בצרפתית, "מאחר והטיסה שלנו לא יוצאת אלא בעוד שעה, תהיתי אם תסכימי לשתות עימי כוס קפה?" "אני מצטערת." אמרה באישה באנגלית מטושטשת על-ידי מבטא כבד, "אינני מדברת צרפתית." אך קליין זיהה את המבטא. "עברית?" הוא שאל. "אתה ישראלי?" שאלה הבלונדינית ועיניה נאורו. "מודה באשמה." אמר קליין, "שמי אלברט קליין." "נעמי פרץ." אמרה והשניים לחצו ידיים. "אז תגידי, מה דעתך ששנינו נתפוס איזה כוס קפה?" שאל קליין, "הטיסה שלנו יוצאת רק בעוד קצת יותר משעה." "איך אתה יודע לאן אני טסה?" "הו... מצטער, שמעתי את האישה בדלפק כשהיא נתנה לך את הכרטיס. גם אני טס באותה טיסה." "באמת? אתה לבד?" "גם את, לא?" היא הנהנה. "אז מה את אומרת לגבי הקפה?" "למה לא." אמרה נעמי והרימה את שתי מזוודותיה. "תני לי אחת מהן." אמר קליין. "הנה, קח את הכבדה." אמרה נעמי, והשניים הלכו לאחד מבתי הקפה הממוקמים בשדה התעופה. השניים ישבו והזמינו שניהם את אותו המשקה - אספרסו הפוך. "וואו. אישה שיודעת לשתות קפה טוב." אמר קליין ולגם מכוסו. "וואו. גבר שיודע לשתות קפה טוב." אמרה נעמי ועשתה כמוהו. "אז מה אתה עושה בפריז?" "עובר. זה רק מעבר קטן." אמר קליין. "בדרך לאתונה?" "לא. גם אתונה היא רק מעבר." "אתה בטיול?" "משהו כזה." "מטייל בעולם לבדך? כמה הרפתקני. אתה לא נראה כמו הסוג ההרפתקני." "ומה את עושה בפריז?" "תאמין או לא, אבל גם אני בטיול." "לבד?" "כן. זו מתנת גירושים מיוחדת לעצמי מעצמי." "מתי התגרשת?" "לפני שבועיים זה נהיה רשמי." "אני מצטער." "אל תצטער. אני מצטערת שהתחתנתי איתו." "את מאוד פתוחה כלפי אדם שכרגע פגשת." "אני יודעת שזה מאוד לא ישראלי, הרי אנחנו תמיד מחונכים להשאיר את הכביסה המלוכלכת בבית, אבל אני לא מתביישת בכלום. אלה הם חיי, ולמי שיש בעיה אם זה, שלא יהיה חבר שלי." "זה המוטו?" "זה המוטו." "מוטו טוב." "אני יודעת. יש לי כישרון לבחירת ´מוטואים´ יותר מאשר לבחירת בעלים." "אז את מטיילת בעולם?" "כן. עוברת במקומות שתמיד רציתי לראות. רומא, מדריד, פריז, אתונה." "ואחרי אתונה?" "אני עוד לא יודעת. התקציב שלי די גדול, אז אני חושבת שאטוס למזרח הרחוק. אולי סין." "הו, אני אוהב את סין." "היית שם?" "כן. אף פעם לא ברציפות לאורך זמן, אבל הייתי מספר פעמים בשנחאי, ואני יכול להגיד לך שזו עיר מדהימה. רק טיפ קטן: תתרחקי מהאוכל בשווקים. המשוגעים האלה אוכלים כל דבר, ולא משנה להם בכלל איפה זה היה. רימות, שרצים, כל מיני דברים די מגעילים." נעמי צחקקה. "אני אזכור את זה. אז מה איתך? לאן אתה נוסע אחרי אתונה?" "אחרי אתונה אני נוסע הביתה. סוף סוף. הרבה זמן לא הייתי בבית." "כמה זמן?" "שבע שנים." "שבע שנים?! אל תגיד לי שאתה מטייל כבר שבע שנים!" "תאמיני או לא." "למה?" "לא יכולתי לחזור הביתה." "לא יכולת לחזור הביתה במשך שבע שנים? אתה לא אסיר נמלט או משהו כזה, נכון?" כעת הגיע תורו של קליין לצחקק. "לא, ברור שלא. פשוט היו לי עניינים לא גמורים." "איזה עניינים?" שאלה נעמי. "אם אומר לך, לא תאמיני לי." "נסה אותי." "עזבי. את תחשבי שאני איזשהו משוגע." "עכשיו אתה חייב לספר לי. רגע, אתה לא משוגע נכון?" "לא עד כמה שידוע לי, למרות שיהיו כאלה שיעידו אחרת." "אוקי, ספר לי, ואני אשפוט עד כמה אתה משוגע." "טוב, אבל בתנאי אחד. בתנאי שאחרי שאספר לך, לא תברחי ממני. אני דווקא מעדיף להעביר את זמני הקצר באתונה עם פנים מוכרות." "אוקי, סקרנת אותי מספיק. אני מבטיחה. לא אנטוש אותך גם אם תספר לי את הסיפור המשוגע ביותר שניתן לעלות על הדעת. אבל אתה נשבע שאתה דובר אמת." "בקבר אימי." "בסדר. אז קדימה. תשפוך." קליין לגם שוב מכוסו, לקח נשימה עמוקה ואז אמר, "אוקי, אז הסיבה שאני מטייל כבר שבע שנים ברציפות, היא שמוטלת עלי קללה שמכריחה אותי לשנות את מיקומי בכל יום. אם אני לא עושה זאת, דמויות שחורות שנראות כמו עשן עם עיניים מופיעות לפתע ורודפות אותי. הן נעלמות רק אם אני כל הזמן בתנועה." (המשך בהודעה הבאה)