הו הנה את, בדיוק כשכמעט ויתרתי!
בס"ד טוב. אז אם יש לך סבלנות (וגם לשאר משתתפי הפורום), אז הסיפור קצת(הרבה) יותר מורכב מזה. חזרתי בתשובה לפני 7 שנים. מחילונית פרועה לדוסית אדוקה. במהלך השנים הללו נישאתי, ילדתי שני ילדים מקסימים (ברוך ה'!) והתגרשתי. בתור חילונית למדתי עיצוב והייתי מאד יצירתית וחושנית. עם החזרה בתשובה עוללתי לעצמי משהו (וזה לא שהתורה דחפה אותי לזה, זו פשוט בחירה שלי או בריחה שלי, איך שתרצי) מאד עצוב. נעשיתי א נו ני מי ת. ביטלתי את כל מה שקשור ליצירתיות. חדלתי לשיר, לעצב, להתבטא ועקב גירושי הקשים, עסקתי בעיקר בהישרדות. לאחרונה, בעיקבות עבודה פנימית עם הספר הנפלא "דרך האומן" ועוד דברים שקרו לי, אני עוברת מטמורפוזה. ברגע שגיליתי את הפנג שואי, זה כל כך דיבר אלי. זה כל כך נשמע לי נכון ואמיתי, והרגשתי כמיהה למשהו ששייך אלי, בו ברגע התחלתי להרגיש תחושת סלידה מהחפצים בבית, מהוילונות המאובקים שמסתירים את החוץ והתחלתי במרץ לעשות פסח ולהעיף דברים. אני עושה המון המון דברים במקביל ומתפתחת מרגע לרגע. בתכל'ס, הבית הזה סיים את תפקידו לגבי וזה עניין של זמן (אולי הרבה זמן), עד שאעיז לזוז מפה. אם לגלות לך את המאווה הבאמת חזק שלי, זהו בית שקרוב לטבע, לאדמה, לראות את ילדי רצים יחפים בשדות, עם פאות וציציות מתבדרות ברוח ופנים משולהבות ואותי אופה לחמים בבגדי פשתן רחבים ובבית בסגנון ערבי, כשבעלי... לא, עדיין אין לי את התמונה הזו. עוד לא הגיע הזמן שלה.) לא התעייפת, נכון? כשמישהו פותח את הלב זה נורא כיף! בכל אופן, אני בינתיים כאן, בדירה השכורה (שקודם מאד אהבתי) והכל כך לא מושלמת והכל כך רחוקה מהאידיאל של הפנג שוואי ועם מליון טעויות בעיצוב החלל. ממה מתחילים? את יודעת מה מנחם אותי? שאנחנו היהודים, מעל לטבע, כך שגם אם כל הטעויות המרחביות אנרגטיות נעשות, עדיין אם הקב"ה רוצה - אפשר להרגיש נפלא! יחד עם זאת, מהרגע שהאינפורמציה על הפנג שוואי נקלטה בתודעתי, היא פשוט לא מנחה לי. וואו. זה היה ארוך...