התשובה
הסיבה שהסרטים של שלמור מקאן ובכלל נראים כל כך צפויים ומשומשים נובעת מהעובדה שהעומק התרבותי של אנשי הקריאטיב בארץ רדוד מעיקרו ולא קיים בכללותו מעיין הדימויים והאסוציאציות שלהם לקוח מאותם מקומות צפווים ושבלונים. הדימיון מוגבל, הרגש עקר, מכיון שהם לא מייצרים לעצמם מקורות מידע והשראה על בסיסי קבוע המזינים את הנפש. כמה מהם באמת הולכים לגלריות לאומנות, מוזיאונים, קוראים ספרים (פאולו קוואלו לא נחשב) הולכים להצגות, מופעי מחול, תיאטרון, מיצגי וידאו, נחשפים למוזיקה אלטרנטיבית ולא רק גלגל"צ, מטילים בחו"ל ולא רק בהודו, חורשים את הארץ, מכירים את ישראל האמיתית ולא זו שנשקפת מערוץ 2, מנהלים שיחות עם אנשים שהם לא מכירים, ולא רק עם כוסיות או חתיכים בבר או באתרי השידוכים למיניהם. אם הגירויים על המוח היו פועלים באותה תכיפות של הזין/כוס אז גם היינו רואים קראיטיב טוב יותר. הקלישאה אומרת לחשוב מחוץ לקופסא. כולם בטוחים שהם עושים את זה, מה שאף אחד לא מבין זה שהקופסא היא מאוד גדולה ונדרש הרבה יותר מעוד מג'וינט, טריפ או ל.ס.ד או כוס וויסקי בשביל לצאת ממנה איך אפשר לדבר על החיים אם אתה לא מכיר אותם. נותנים לילדים בני 22 לעבוד על קמפיינים שדורשים רגש ודימיון והתוצאות ברוב המקרים הן עגומות. הם לא אשמים אשמים מי ששכרו אותם ילד בן 22-24 אולי יביא לקריאטיב חוצפה, שובבות, ורעננות מסוימת אבל לא הרבה יותר מזה קופירייטר טוב נשען בין השאר גם על ניסיון חיים רחב ועשיר המאפשר לו להביא לידי ביטוי את התובנות הקטנות של החיים. איך אפשר לדבר על אהבה אם אף פעם לא אהבת באמת איך אפשר להעביר מסר של אחריות ודאגה אם הדבר היחידי ששמרת עליו זה על הכלב של השכנים. וכן הלאה וכן הלאה ברור לגמריי שלא צריך להיות רופא שיניים בשביל למכור משחת שיניים, אבל יש דברים בסיסיים בחיים שצריכים לעבור וללמוד בכדי להבין את נפש האדם. בשביל למכור לאדם צריך להיות קודם כל בן אדם בראיון אצל תירצה, היא שאלה אותי אם אני אוהב אנשים? אמרתי כן.אבל באותו זמן שיקרתי. לא ממש אהבתי אנשים, לא ממש אהבתי את החיים שלי והצורה בה אני מתנהל בעולם. וזה הקרין גם על העבודות שלי רוב הקופירייטרים שאני מכיר הם ציניים להחריד סראקסטים במידה גדולה ואוהבי אדם ועצמם במידה קטנה איך אפשר להוציא אינסייטים על הרגעים הקטנים והקסומים של החיים, אם אתה שונא את החיים שלך ופרט ואת החיים בארץ בכלל. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם רואים סרט פרסומת בינוני עייף ולעוס. אני לא מאשים את הלקוח, אלא את אנשי הקריאטיב שלא מתייחסים לעבודתם ברצינות הראויה ולא מבינים את המהות האמיתית של להיות אדם יוצר. אני יודע שאני מדבר בהכללה גסה. אבל אני מקווה שהנקודה הובנה
הסיבה שהסרטים של שלמור מקאן ובכלל נראים כל כך צפויים ומשומשים נובעת מהעובדה שהעומק התרבותי של אנשי הקריאטיב בארץ רדוד מעיקרו ולא קיים בכללותו מעיין הדימויים והאסוציאציות שלהם לקוח מאותם מקומות צפווים ושבלונים. הדימיון מוגבל, הרגש עקר, מכיון שהם לא מייצרים לעצמם מקורות מידע והשראה על בסיסי קבוע המזינים את הנפש. כמה מהם באמת הולכים לגלריות לאומנות, מוזיאונים, קוראים ספרים (פאולו קוואלו לא נחשב) הולכים להצגות, מופעי מחול, תיאטרון, מיצגי וידאו, נחשפים למוזיקה אלטרנטיבית ולא רק גלגל"צ, מטילים בחו"ל ולא רק בהודו, חורשים את הארץ, מכירים את ישראל האמיתית ולא זו שנשקפת מערוץ 2, מנהלים שיחות עם אנשים שהם לא מכירים, ולא רק עם כוסיות או חתיכים בבר או באתרי השידוכים למיניהם. אם הגירויים על המוח היו פועלים באותה תכיפות של הזין/כוס אז גם היינו רואים קראיטיב טוב יותר. הקלישאה אומרת לחשוב מחוץ לקופסא. כולם בטוחים שהם עושים את זה, מה שאף אחד לא מבין זה שהקופסא היא מאוד גדולה ונדרש הרבה יותר מעוד מג'וינט, טריפ או ל.ס.ד או כוס וויסקי בשביל לצאת ממנה איך אפשר לדבר על החיים אם אתה לא מכיר אותם. נותנים לילדים בני 22 לעבוד על קמפיינים שדורשים רגש ודימיון והתוצאות ברוב המקרים הן עגומות. הם לא אשמים אשמים מי ששכרו אותם ילד בן 22-24 אולי יביא לקריאטיב חוצפה, שובבות, ורעננות מסוימת אבל לא הרבה יותר מזה קופירייטר טוב נשען בין השאר גם על ניסיון חיים רחב ועשיר המאפשר לו להביא לידי ביטוי את התובנות הקטנות של החיים. איך אפשר לדבר על אהבה אם אף פעם לא אהבת באמת איך אפשר להעביר מסר של אחריות ודאגה אם הדבר היחידי ששמרת עליו זה על הכלב של השכנים. וכן הלאה וכן הלאה ברור לגמריי שלא צריך להיות רופא שיניים בשביל למכור משחת שיניים, אבל יש דברים בסיסיים בחיים שצריכים לעבור וללמוד בכדי להבין את נפש האדם. בשביל למכור לאדם צריך להיות קודם כל בן אדם בראיון אצל תירצה, היא שאלה אותי אם אני אוהב אנשים? אמרתי כן.אבל באותו זמן שיקרתי. לא ממש אהבתי אנשים, לא ממש אהבתי את החיים שלי והצורה בה אני מתנהל בעולם. וזה הקרין גם על העבודות שלי רוב הקופירייטרים שאני מכיר הם ציניים להחריד סראקסטים במידה גדולה ואוהבי אדם ועצמם במידה קטנה איך אפשר להוציא אינסייטים על הרגעים הקטנים והקסומים של החיים, אם אתה שונא את החיים שלך ופרט ואת החיים בארץ בכלל. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם רואים סרט פרסומת בינוני עייף ולעוס. אני לא מאשים את הלקוח, אלא את אנשי הקריאטיב שלא מתייחסים לעבודתם ברצינות הראויה ולא מבינים את המהות האמיתית של להיות אדם יוצר. אני יודע שאני מדבר בהכללה גסה. אבל אני מקווה שהנקודה הובנה
