התרעות
לראשונה בחייו הלך בבגדים טובים שכאלה, בחליפה יקרה, נעלי עור רכות חובקות את רגליו, ואף שאין הוא רגיל ללבוש מפואר שכזה, אינו חש בו כלל, כי אם רק את המוות חש הוא - צמוד לבטנו, מפעפע סביבו, הולך לצדו כמו צל, בעודו צועד, כמו מרחף באוויר בין קהל האנשים. וכמה כוח בידיו סוף סוף. ירצה - יחיו, ירצה יקרעם לגזרים, עכשיו, בכל רגע שיחליט. הדם עוד שמור בורידים, אין פיסות בשר בקירות. התמונות בראשו מתנקזות לשנאה יוקדת, מרוכזת כל כך שהופכת להיות טהורה, מזוקקת ושלמה כמקשה קדושה אחת, מרוממת נפש. הוא אינו מפחד יותר, אפילו חיוך עולה על שפתיו. הנה זוג זקנים משרך רגליו מולו, בצעדים קטנים, נגררים והוא מפנה להם דרך, אין לו עניין ביתרת חייהם הדלה. מפליג עוד צעד קדימה הוא מוצא עצמו מולה, מול אישה צוחקת אל התינוק שבזרועותיה, חוגגת בבועת אושרה, מנותקת מהמולת היום שמסביב, וכמו יד גדולה דוחפת אותו אליה, והוא נעמד לצידה, קרוב. קרוב כל כך עד שנדחק כמעט אליה, חודר לטריטוריה פרטית, שמורה. הוא גוחן אליה, מלטף את ראש הילד, מחייך לאישה במבט חלול. היא מביטה בו, והחיוך שהחל צץ על פניה קופא באחת. ריח קדמון של מוות עולה באפה, מטלטל אותה, חודר תחת עורה, קר, רטוב. היא מצמידה לגופה את הילד, כף ידה מכסה על ראשו, נסוגה לאחור. עיניה נעצרות על עיניו הכהות והיא רואה דרכו, רואה שכבר איננו כאן, כמו היה בבואה למישהו רחוק שכבר חדל להתקיים. מאליהן פוסעות רגליה עוד צעד אחד לאחור והיא מועדת, מוטחת בכביש. מכונית נעצרת בבהלה. ועדיין לא נשמעות צווחות סירנה מטורפות, מכריזות בשיירות, כמעט חגיגיות, שונות מתמיד. ואין ריח שרוף באוויר. הוא מביט בה, ללא ניע, ללא הבעה. שתי חיילות ניגשות אליה במרוצה והיא לא רואה, עיניה לכודות בשלו. הוא מביט בה, כמו נמר הרואה את טרפו הקפוא העומד להתעשת, עוד רגע יזנק לנוס מרודפו, יזכיר לו בכך מי כל אחד מהם, מה תפקידו. וכבר יצאה הפקודה מן המוח בדרכה לשריר, והשריר עדיין רפוי. בשקט הזה, בחלקיק השניה שלפני, היא רואה את ידו נשלחת מתחת לחולצה, עיניה חוזרות לעיניו, והיא מבינה. אמא יודעת, ועיניה נפערות, היא מנענעת את ראשה לאט מצד לצד, פיה לוחש ללא קול: "לא, לא". מכונית צופרת, יום חורף שמשי נעים במיוחד. ”יש התרעות חמות" אומר איש שמן בחליפה בשולחן לידם, על אספרסו קצר, לאישה עצובה, פולט עשן סיגריה, מדגיש את המילה "חמות" בחשיבות עצמית. "חמות", הוא חוזר, ומביט בה, מתיימר להיות הביטחון שלה לרגע, כאילו יש במילה, בידיעה, טיפה נוספת של כוח. והוא עומד לו ביניהם, לבוש בחליפה בפעם הראשונה בחייו, בנעלים הרכות כל כך, נושם נשימה אחרונה של חופש, מבטו שבוי בעיני האישה בהבנה מוחלטת, בהשלמה, הוא מחייך אליה, ולוחץ.
לראשונה בחייו הלך בבגדים טובים שכאלה, בחליפה יקרה, נעלי עור רכות חובקות את רגליו, ואף שאין הוא רגיל ללבוש מפואר שכזה, אינו חש בו כלל, כי אם רק את המוות חש הוא - צמוד לבטנו, מפעפע סביבו, הולך לצדו כמו צל, בעודו צועד, כמו מרחף באוויר בין קהל האנשים. וכמה כוח בידיו סוף סוף. ירצה - יחיו, ירצה יקרעם לגזרים, עכשיו, בכל רגע שיחליט. הדם עוד שמור בורידים, אין פיסות בשר בקירות. התמונות בראשו מתנקזות לשנאה יוקדת, מרוכזת כל כך שהופכת להיות טהורה, מזוקקת ושלמה כמקשה קדושה אחת, מרוממת נפש. הוא אינו מפחד יותר, אפילו חיוך עולה על שפתיו. הנה זוג זקנים משרך רגליו מולו, בצעדים קטנים, נגררים והוא מפנה להם דרך, אין לו עניין ביתרת חייהם הדלה. מפליג עוד צעד קדימה הוא מוצא עצמו מולה, מול אישה צוחקת אל התינוק שבזרועותיה, חוגגת בבועת אושרה, מנותקת מהמולת היום שמסביב, וכמו יד גדולה דוחפת אותו אליה, והוא נעמד לצידה, קרוב. קרוב כל כך עד שנדחק כמעט אליה, חודר לטריטוריה פרטית, שמורה. הוא גוחן אליה, מלטף את ראש הילד, מחייך לאישה במבט חלול. היא מביטה בו, והחיוך שהחל צץ על פניה קופא באחת. ריח קדמון של מוות עולה באפה, מטלטל אותה, חודר תחת עורה, קר, רטוב. היא מצמידה לגופה את הילד, כף ידה מכסה על ראשו, נסוגה לאחור. עיניה נעצרות על עיניו הכהות והיא רואה דרכו, רואה שכבר איננו כאן, כמו היה בבואה למישהו רחוק שכבר חדל להתקיים. מאליהן פוסעות רגליה עוד צעד אחד לאחור והיא מועדת, מוטחת בכביש. מכונית נעצרת בבהלה. ועדיין לא נשמעות צווחות סירנה מטורפות, מכריזות בשיירות, כמעט חגיגיות, שונות מתמיד. ואין ריח שרוף באוויר. הוא מביט בה, ללא ניע, ללא הבעה. שתי חיילות ניגשות אליה במרוצה והיא לא רואה, עיניה לכודות בשלו. הוא מביט בה, כמו נמר הרואה את טרפו הקפוא העומד להתעשת, עוד רגע יזנק לנוס מרודפו, יזכיר לו בכך מי כל אחד מהם, מה תפקידו. וכבר יצאה הפקודה מן המוח בדרכה לשריר, והשריר עדיין רפוי. בשקט הזה, בחלקיק השניה שלפני, היא רואה את ידו נשלחת מתחת לחולצה, עיניה חוזרות לעיניו, והיא מבינה. אמא יודעת, ועיניה נפערות, היא מנענעת את ראשה לאט מצד לצד, פיה לוחש ללא קול: "לא, לא". מכונית צופרת, יום חורף שמשי נעים במיוחד. ”יש התרעות חמות" אומר איש שמן בחליפה בשולחן לידם, על אספרסו קצר, לאישה עצובה, פולט עשן סיגריה, מדגיש את המילה "חמות" בחשיבות עצמית. "חמות", הוא חוזר, ומביט בה, מתיימר להיות הביטחון שלה לרגע, כאילו יש במילה, בידיעה, טיפה נוספת של כוח. והוא עומד לו ביניהם, לבוש בחליפה בפעם הראשונה בחייו, בנעלים הרכות כל כך, נושם נשימה אחרונה של חופש, מבטו שבוי בעיני האישה בהבנה מוחלטת, בהשלמה, הוא מחייך אליה, ולוחץ.