התקפות זעם
הרבה זמן לא כתבתי כאן אבל אני קוראת סמויה נאמנה... מקוה שתוכלו לעזור לי בבעיה של אחת משכנותי. אנחנו גרים במעונות של האוניברסיטה שבה לומד בעלי. יש לנו שכנים מכל קצוות תבל פחות או יותר, וכולם יודעים מה הולך אצל כולם. לאחת השכנות יש בן בן שנתיים ושלושה חודשים. האמא נראית בשבועיים האחרונים רע מאד, והיא מתלוננת על כך שהילד לא מרשה לאף אחד כמעט - כולל אביו - לגעת בו, כולל לחבק או להסיע ממקום למקום. הוא מתעורר כמה פעמים בכל לילה ומבקש סיפורים או משחקים (רק מאמא שלו) ולא מסכים לחזור לישון. במשך היום הוא בוכה הרבה ורוצה הרבה על הידים, הוא דורש כל מיני דרישות - לפעמים סתמיות כמו כוס חלב או עוגיה, ואם הוא מקבל סירוב הוא פורץ בצרחות, בכי, נשכב על הרצפה או רוקע ברגליים, ולא ניתן להרגיע אותו בכלל. במצבים כאלה - שיכולים להמשך גם חצי שעה עד שעה - גם כשהוא מקבל מה שהוא רוצה הוא ממשיך לבכות ולבקש אותו דבר. אי אפשר להסיח את דעתו, אי אפשר לרצות אותו, ונראה ששום דבר לא מספק אותו. לאמא יש סבלנות, היא לא קצרת רוח, היא עושה את כל המאמצים לתת לו כל מה שהוא מבקש כשזה אפשרי, אבל היא מגיעה כבר לקצה גבול היכולת שלה. הילד נמצא עם אמא שלו בבית ויומיים בשבוע הוא נמצא חצי יום במעון עם עוד ילדים. היה ניסיון של האמא להגיב בהתעלמות בכל פעם שהילד נתקף בבכי בלתי נפסק מסוג כזה, אבל הבנתי ממנה שהשיטה לא הצליחה. היא מרגישה שהיא על סף התמוטטות ומבקשת עזרה. יש הצעות לדרכי התמודדות עם מצבים כאלה (הבנתי שקוראים לזה "טנטרום")? להפסיק אותם או למתן אותם? המון תודה מראש.
הרבה זמן לא כתבתי כאן אבל אני קוראת סמויה נאמנה... מקוה שתוכלו לעזור לי בבעיה של אחת משכנותי. אנחנו גרים במעונות של האוניברסיטה שבה לומד בעלי. יש לנו שכנים מכל קצוות תבל פחות או יותר, וכולם יודעים מה הולך אצל כולם. לאחת השכנות יש בן בן שנתיים ושלושה חודשים. האמא נראית בשבועיים האחרונים רע מאד, והיא מתלוננת על כך שהילד לא מרשה לאף אחד כמעט - כולל אביו - לגעת בו, כולל לחבק או להסיע ממקום למקום. הוא מתעורר כמה פעמים בכל לילה ומבקש סיפורים או משחקים (רק מאמא שלו) ולא מסכים לחזור לישון. במשך היום הוא בוכה הרבה ורוצה הרבה על הידים, הוא דורש כל מיני דרישות - לפעמים סתמיות כמו כוס חלב או עוגיה, ואם הוא מקבל סירוב הוא פורץ בצרחות, בכי, נשכב על הרצפה או רוקע ברגליים, ולא ניתן להרגיע אותו בכלל. במצבים כאלה - שיכולים להמשך גם חצי שעה עד שעה - גם כשהוא מקבל מה שהוא רוצה הוא ממשיך לבכות ולבקש אותו דבר. אי אפשר להסיח את דעתו, אי אפשר לרצות אותו, ונראה ששום דבר לא מספק אותו. לאמא יש סבלנות, היא לא קצרת רוח, היא עושה את כל המאמצים לתת לו כל מה שהוא מבקש כשזה אפשרי, אבל היא מגיעה כבר לקצה גבול היכולת שלה. הילד נמצא עם אמא שלו בבית ויומיים בשבוע הוא נמצא חצי יום במעון עם עוד ילדים. היה ניסיון של האמא להגיב בהתעלמות בכל פעם שהילד נתקף בבכי בלתי נפסק מסוג כזה, אבל הבנתי ממנה שהשיטה לא הצליחה. היא מרגישה שהיא על סף התמוטטות ומבקשת עזרה. יש הצעות לדרכי התמודדות עם מצבים כאלה (הבנתי שקוראים לזה "טנטרום")? להפסיק אותם או למתן אותם? המון תודה מראש.
