התפרק לי..
אני בן 24.. התבגרתי מאד מוקדם. מגיל 19 כבר חפשתי את עצמי ברצינות. השתחררתי מהצבא אחרי אירוע אלים שעברתי.. אחר כך מצאתי את מי שחשבתי שיהא בן הזוג שלי לכל החיים. כמובן שבהתחלה לא חשבתי שזה יהא רציני, אבל זה נהיה. ומצאתי את עצמי מאושר עד הגג, עם אדם שאני אוהב, ושמוכן כמוני לבנות זוגיות ארוכת טווח. עברנו לבית משלנו, גדלנו כלבים.. וחשבנו על העתיד. הוא התקדם והתפתח, ואני דחיתי ודחיתי את ההתקדמות שלי. חייתי את הזוגיות שלי, ורק אותה. כל שנה הבטחתי שאתקדם בלימודים, ולא עשיתי את זה. משהו הלך ונשחק בינינו. השגרה פשוט עוורה את העיניים שלי, ושחקה את שנינו. הוא לא עשה סימנים שרע לו ושהוא חושב ללכת. ואז הוא פשוט קם ועזב. פתאום, אחרי 4 שנים, אין לו אהבה בכלל. הוא לא יכול לחזור למקום הזה, והסבה היחידה שהוא עוד מדבר איתי זה בגלל רחמים ופחד מזה שאתפרק. אני משלים עם המצב. אבל מלבד הריקנות, תחושת ההחמצה והנטישה, ומלבד הפציעה הקשה של הלב, פתאום אני מרגיש שחזרתי אחורה. בניתי משהו שפשוט התפרק לי לחלוטין, ולא עשיתי שום דבר עבור עצמי ברמה האשית. התחושה נוראית. לפתע, ממקום של חוזק ונחלה, אני מרגיש כמו כלב זרוק בצד הכביש. אין לי דרך. אין לי שום דרך. לא חשבתי שאמצא במצב הזה של צעיר בן 20. אני יודע שאני כולה בן 24, אבל הייתי במקום אחר כבר.. ממוסד. ועכשיו אני פשוט אבוד. כולם רואים בי אדם חזק. כזה שאפשר להשען עליו ולמצוא בו השראה. אני נתפס בעיני כולם כאדם אינטליגנט, כריזמטי וחזק. אבל אני פשוט גוש של פוטנציאל אדיר לא ממומש. וזה קשה כשאין כיוון, אחרי התפוררות כזאת נוראית, לחפש את הנתיב, את הדרך למימוש. סתם.. רציתי לשתף.ף.
אני בן 24.. התבגרתי מאד מוקדם. מגיל 19 כבר חפשתי את עצמי ברצינות. השתחררתי מהצבא אחרי אירוע אלים שעברתי.. אחר כך מצאתי את מי שחשבתי שיהא בן הזוג שלי לכל החיים. כמובן שבהתחלה לא חשבתי שזה יהא רציני, אבל זה נהיה. ומצאתי את עצמי מאושר עד הגג, עם אדם שאני אוהב, ושמוכן כמוני לבנות זוגיות ארוכת טווח. עברנו לבית משלנו, גדלנו כלבים.. וחשבנו על העתיד. הוא התקדם והתפתח, ואני דחיתי ודחיתי את ההתקדמות שלי. חייתי את הזוגיות שלי, ורק אותה. כל שנה הבטחתי שאתקדם בלימודים, ולא עשיתי את זה. משהו הלך ונשחק בינינו. השגרה פשוט עוורה את העיניים שלי, ושחקה את שנינו. הוא לא עשה סימנים שרע לו ושהוא חושב ללכת. ואז הוא פשוט קם ועזב. פתאום, אחרי 4 שנים, אין לו אהבה בכלל. הוא לא יכול לחזור למקום הזה, והסבה היחידה שהוא עוד מדבר איתי זה בגלל רחמים ופחד מזה שאתפרק. אני משלים עם המצב. אבל מלבד הריקנות, תחושת ההחמצה והנטישה, ומלבד הפציעה הקשה של הלב, פתאום אני מרגיש שחזרתי אחורה. בניתי משהו שפשוט התפרק לי לחלוטין, ולא עשיתי שום דבר עבור עצמי ברמה האשית. התחושה נוראית. לפתע, ממקום של חוזק ונחלה, אני מרגיש כמו כלב זרוק בצד הכביש. אין לי דרך. אין לי שום דרך. לא חשבתי שאמצא במצב הזה של צעיר בן 20. אני יודע שאני כולה בן 24, אבל הייתי במקום אחר כבר.. ממוסד. ועכשיו אני פשוט אבוד. כולם רואים בי אדם חזק. כזה שאפשר להשען עליו ולמצוא בו השראה. אני נתפס בעיני כולם כאדם אינטליגנט, כריזמטי וחזק. אבל אני פשוט גוש של פוטנציאל אדיר לא ממומש. וזה קשה כשאין כיוון, אחרי התפוררות כזאת נוראית, לחפש את הנתיב, את הדרך למימוש. סתם.. רציתי לשתף.ף.