מתפקדת
התבקשתי להוסיף את הסיפור שלי גם לכאן - איתכם במאבקכן: ללא סיבה מיוחדת, סתם ביום של חול החלטתי לכתוב (אולי בגלל שאם הקיצוצים היו עוברים קודם לא הייתי יכולה לכתוב .....) כשהחלטתי ללדת אתכם לפני 6 שנים, הייתי מבולבלת לא ידעתי את מי לשאול, רופא הנשים שלי לא ידע למי להפנות אותי, והנה הסתדרתי - קבעתי תור בבנק הזרע בתל השומר ויצאתי לדרך ארוכה ארוכה ארוכה. נסיונות של הזרעות - לא הלך, עברנו להורמונים - לא הלך, IVF נסיון אחד, שנים, שלוש, ארבע ובסופו של דבר זה הצליח - הריון ראשון: שמחה, בלבול, אושר גדול. ובוקר אחד דימומים, שטפון - נגמר. לא להתייאש, להמשיך הלאה ושוב IVF פעם אחת, שתים, שלוש והנה שוב הריון, שוב אושר עם המון חששות, ויש דופק - שמחה עצומה, אבל שוב ה"מכה הגדולה" הדופק נעלם - גרידה. והרוטינה חוזרת - שוב נסיונות, IVF , להמשיך והנה עוד הריון, מתפתח יופי. אפשר כבר לשמוח?! הרופא אומר שנראה תקין לחלוטין, אבל לא שוב זה קרה - שוב גרידה. החודשים חולפים, מה עושים? ממשיכים הלאה - IVF מספר נסיונות ושוב הריון ובקיצור שוב גרידה. רביעית במספר, הסיכויים להריון תקין יורדים פלאים ואמו החליטה להחליף בית חולים ורופא - משנה מקום, משנה מזל. הגעתי לבלינסון, לרופא שאני חייבת לו את חיי ואת חייכם. שוב IVF הפעם בפעם השנים זה הצליח. אין התרגשות, אין שמחה - יש פחד !!!! והנה באולטרסאונד הראשון הרופא מודיע :הנה שק הריון, והנה עוד אחד". האמת שהיתה לי הרגשה שאתם שניכם שם (תחושות, אינטואיציה?!). שבוע לאחר מכן שוב אולטרסאונד: "שק אחד תקין, השני קצת פחות מפותח" ואני חושבת את הנורא מכל לאמא (לפחות שאחד שיהיה תקין). ועוד שבוע - לא יאומן - יש דופק לשניהם. הרופא מחבק אותי אבל מודיע לי שזו רק התחלה. ומכאן בבלינסון כל שבוע עד שבוע 12 בבדיקות - ואתם גדלים לכם ומתפתחים. סקירת מערכות - חשש גדול מאד (גם בגלל גילי המופלג..) והנה אתה בן שלי בצד שמאל - תקין, ואת בת שלי בצד ימין - הכל תקין. אני לא מאמינה שזה קורה לי. אפשר להתחיל להתרגש? מי שפיר - הבדיקה עברה בשלום. התוצאות: כן !!! זה קורה ההריון מתקדם... "לא להתאמץ, לשמור (לא בשמירת הריון) רק להזהר, אמא מבצעת את הוראות הרופא. הקאות ובחילות נמשכות עד חודש שביעי, כשאני היחידה בעולם נראה לי שמקיאה ושמחה (שהרי הקאות מעידות על הריון תקין ע"פ הספרים, לא) והנה אתם בועטים - בת שלי - את האופי הג'ינג'י של הרגשתי עוד בבטן, ואתה כמו בחיים בן שלי - הכל בעדינות. ושוב להזהר מלידה מוקדמת.. והנה השבועות רצים ואנחנו עושים את הלא יאומן ומגיעים לשבוע 38 ולניתוח המתוכנן. ובחדר הניתוח - אני מתרגשת, מחכה ולא מאמינה, עוד מעט אראה אתכם. דיבורי רופאים ופתאום בכי - יצאת בן שלי, מבריחים אותך החוצה לבדיקות. ושוב דיבורי רופאים, אני מרגישה שיש בעיה, אבל אז שוב בכי - והנה את בת שלי, יצאת גם את, וכמתאים לאופייך הוציאו אותך בעכוז. ובזמן שתופרים אותי הביאו אותך פפוש שלי, קטן, מסתכל עלי בעינים גדולות, הדמעות זולגות לי - 5 שנים לא בכיתי, האחות מלטפת לי את הראש. לוקחים אותך לסבתא שמחכה בחוץ. והנה את בת שלי, אדומה ומתוקה כשכל הצוות אומרים לי שאת יפיפיה - והם צדקו ! פפושה שלי. אז תהיה לי בריאים ומאושרים. אוהבת אותכם יותר מכל דבר בעולם אמא
