משאת נפשי שבירוק מונחת על אדמה בדממה צבעונית . הייתי רוצה לערטל נפשי בכתום זועק כמו אותם עלים המבכים מחלפות ראשי. מרננים הם העלים על קיץ שחלף מותיר העץ במערומיו וגם אותי.
ימים של עצבת, דמעה מלוחה כעלה בשלכת, התפזרה ברוח. מה רבה ערגתי לך, מה רבים כיסופיי אליך וטרם נגוז העצב השוכן בליבי, הנסתר מעין כל, הגלוי לעיניך. יגורתי פן תלך מעימי ולא אחסה עוד בזרועותיך, דמעה נפשי ואגווע בלאות, בחדלון.
רוח סתיו מלטפת מעיפה אלי בלאט את רוך מבטיך לעיתים אני חשה כעלה נידף ברוח הזקוק לחום ליבך לעומק שורשיך כעץ נטוע אתה שם עבורי רוח של סתיו תישא אותי אליך....
