../images/Emo24.gif וסיפור על עייפות נוספת
תמיד ששומעים סיפור של מישהו אחר שהמצב לא משהו, אז הוא אולי נשאר לא משהו, אבל יודעים שיש עוד אחד שגם אצלו משהו..... וזה משהו! ת'אמת לעשות מילואים אחרי 5 חודשים מהשחרור, זה כמו להיות בדח"ש ולחזור לצבא. אבל זה היה גם סוג של הזדמנות שניה אחרי כל השחרור שנעשה בטעם מר מדי. הגזרה היתה נוחה וקלה, לא קורה יותר מדי בגבול מצריים כנראה. הרעיון שלי היה גם להפיק משהו אישי מהעניין. ללכת לחור שבחורים, להתנתק מכל הבעיות, אפילו קליטה לא היתה שם, ככה שזה היה ממש מצוין. הנה, עוד שניה אני אשכח ממנה, אני אכיר אנשים חדשים, סביבה אחרת, מדבר זה מקום מדהים. אבל לאחר כמה ימים, אחרי 4 ימים רצופים של סיור לילה, שכל השעון הביולוגי שלך הפוך, אתה מוצא את עצמך יושב על מכסה מנוע של ג'יפ האמר, מסתכל על השמיים, מכיפה של הר, הכל נראה שם בהיר. כמו השיר של בוב דילן Coffee for the road, הכל נעשה דכאוני כזה, אתה מבין שלא משנה כמה רחוק תלך, השק רגשות שלך תמיד יילך איתך. כמה שמנסים להדחיק, או "כביכול" לשחרר, זה לא עוזר. אז הכל נעשה כבד כזה, אנשים אומרים לך שאתה בן אדם "כבד", שאתה בן אדם דרמטי, "דרמה קווין", הם פשוט לא מצליחים להבין. נמאס לך לשתות קפה כדי לא להיות עייף, נמאס לך לחפש את הדרייב השטוף אושר כדי להמשיך בו את החיים הלאה. נמאס לך לטעות כל הזמן. אבל באותה שניה שאתה לבד במדבר, הרוג מעייפות, כל מה שאתה רוצה זה את המיטה שלך, לשים את הראש שלך על הרגל שלה, להתמכר לתנועות של היד שלה עושות לך נעים בראש. לחזור לימים שהיית הלוחם שלה. אז השמש מגיעה, כמובן שזריחה על המדבר זה דבר מדהים, אבל היא מגיעה, וכשאור עולה, עוד לפני שהיא זורחת, שניה לפני שיפציע "שחר של יום חדש", כאן אתה שום מסתכל מערבה, על החלק החשוך, מחייך חצי חיוך, כי אתה מרגיש שהגיע הזמן שהשמש תזרח גם עליך, כל מה שהיה צריך זה רק מבט אחד.
