התנפצות
בימים האחרונים החלטתי ללכת קצת על חשיבה חיובית. לא יועיל לא יזיק. אז כתבתי לעצמי כמה משפטים מחזקים מה התקוות שלי והחלטתי לשכנע את עצמי שזה יקרה. לומר את זה כל יום. ואולי זה יעודד אותי קצת ויגרום לי לחשוב יותר חיובי. קראתי קצת באינטרנט על חשיבה חיובית. ובכלל התחלתי להרגיש יותר טוב, התחלתי לקוות שבאמת יהיה יותר טוב ושאני מסוגלת להתמודד עם החיים שלי ולהתקדם ולצמוח. חשבתי לעצמי שאם אני כבר מרגישה טוב זה מצויין ואני בכיוון הנכון וגם אם אני לא אגיע לכל המטרות שלי אז לפחות אני מרגישה טוב.ככה עברו כמה ימים בתקווה ובחיוך. ואז אתמול אבא שלי אמר משהו,שאל אותי על בחורים,סיקרן אותו לדעת אם אני פוגשת בחורים. הוא חיטט קצת שאל שאלות למרות שניסיתי להתחמק הוא המשיך. ואני יודעת שזה מכוונה טובה אבל אני לא רוצה לשתף אותו.כמעט אמרתי לו את זה במפורש,אבל לא רציתי להעליב אותו. אז עניתי לו איזה משהו לא מחייב (זה היה קשה כי הוא ממש שאל על דרכי ההיכרויות שלי). לא רציתי לומר לו כלום. אני מעדיפה שנעמיד פנים כאילו הכל בסדר ואין בעיה (ברור שמדאיג את ההורים שלי מה מצבי הזוגי והם כמובן כבר היו רוצים שאני אמצא חתן) וכשהוא חיטט כל כך לא הצלחתי להמשיך בהעמדת פנים הזו. מה אני אגיד לו? שגם אני מתוסכלת מהעניין?שאני ביישנית מדי ודכאונית מדי כרגע?שאני לא מעריכה את עצמי בכלל?שאני לא יודעת איך לפגוש אנשים?שאפילו חברים וחברות כמעט ואין לי כי אני חסומה בפני כל עולם? ואחרי השיחה הזו פתאום הרגשתי שהכל מתנפץ לי. פתאום הרגשתי פתטית. טיפשה. את כותבת לך משפטים חיוביים ואת באמת חושבת שזה יעזור לך?? זה לא יעזור. את הולכת לטיפול וזה לא עוזר. אין לך תקווה. את תקועה במקום ואין לך מה לעשות. ועכשו הרגשתי עוד יותר גרוע מאשר קודם. כי קודם חייתי איכשהו עם חיי. ואחרי שפיתחתי תקוות כבר שאולי דברים ישתנו ההתנפצות היתה יותר חזקה. ובנוסף לזה התווכחתי עם מישהו שממש ממש עיצבן אותי באיזה פורום. בן אדם אטום ומעצבן! ולא ישנתי בלילה ובכיתי,ועכשו אני עייפה מותשת. ועוד מעט נגמר לי החופש.יום ראשון אני מתחילה לעבוד אחרי שכל השבוע היה לי חופש וזה מדכא אותי כי העבודה קשה לי. ניסיתי לעודד את עצמי בחזרה עם המשפטים החיוביים שלי,ניסיתי להרגיע את עצמי,לדבר את עצמי ולהתעודד. לא מצליחה. איך אירוע קטן יכול לגרום לי לכזאת התנפצות?ועכשו המצב גרוע יותר ממקודם.
בימים האחרונים החלטתי ללכת קצת על חשיבה חיובית. לא יועיל לא יזיק. אז כתבתי לעצמי כמה משפטים מחזקים מה התקוות שלי והחלטתי לשכנע את עצמי שזה יקרה. לומר את זה כל יום. ואולי זה יעודד אותי קצת ויגרום לי לחשוב יותר חיובי. קראתי קצת באינטרנט על חשיבה חיובית. ובכלל התחלתי להרגיש יותר טוב, התחלתי לקוות שבאמת יהיה יותר טוב ושאני מסוגלת להתמודד עם החיים שלי ולהתקדם ולצמוח. חשבתי לעצמי שאם אני כבר מרגישה טוב זה מצויין ואני בכיוון הנכון וגם אם אני לא אגיע לכל המטרות שלי אז לפחות אני מרגישה טוב.ככה עברו כמה ימים בתקווה ובחיוך. ואז אתמול אבא שלי אמר משהו,שאל אותי על בחורים,סיקרן אותו לדעת אם אני פוגשת בחורים. הוא חיטט קצת שאל שאלות למרות שניסיתי להתחמק הוא המשיך. ואני יודעת שזה מכוונה טובה אבל אני לא רוצה לשתף אותו.כמעט אמרתי לו את זה במפורש,אבל לא רציתי להעליב אותו. אז עניתי לו איזה משהו לא מחייב (זה היה קשה כי הוא ממש שאל על דרכי ההיכרויות שלי). לא רציתי לומר לו כלום. אני מעדיפה שנעמיד פנים כאילו הכל בסדר ואין בעיה (ברור שמדאיג את ההורים שלי מה מצבי הזוגי והם כמובן כבר היו רוצים שאני אמצא חתן) וכשהוא חיטט כל כך לא הצלחתי להמשיך בהעמדת פנים הזו. מה אני אגיד לו? שגם אני מתוסכלת מהעניין?שאני ביישנית מדי ודכאונית מדי כרגע?שאני לא מעריכה את עצמי בכלל?שאני לא יודעת איך לפגוש אנשים?שאפילו חברים וחברות כמעט ואין לי כי אני חסומה בפני כל עולם? ואחרי השיחה הזו פתאום הרגשתי שהכל מתנפץ לי. פתאום הרגשתי פתטית. טיפשה. את כותבת לך משפטים חיוביים ואת באמת חושבת שזה יעזור לך?? זה לא יעזור. את הולכת לטיפול וזה לא עוזר. אין לך תקווה. את תקועה במקום ואין לך מה לעשות. ועכשו הרגשתי עוד יותר גרוע מאשר קודם. כי קודם חייתי איכשהו עם חיי. ואחרי שפיתחתי תקוות כבר שאולי דברים ישתנו ההתנפצות היתה יותר חזקה. ובנוסף לזה התווכחתי עם מישהו שממש ממש עיצבן אותי באיזה פורום. בן אדם אטום ומעצבן! ולא ישנתי בלילה ובכיתי,ועכשו אני עייפה מותשת. ועוד מעט נגמר לי החופש.יום ראשון אני מתחילה לעבוד אחרי שכל השבוע היה לי חופש וזה מדכא אותי כי העבודה קשה לי. ניסיתי לעודד את עצמי בחזרה עם המשפטים החיוביים שלי,ניסיתי להרגיע את עצמי,לדבר את עצמי ולהתעודד. לא מצליחה. איך אירוע קטן יכול לגרום לי לכזאת התנפצות?ועכשו המצב גרוע יותר ממקודם.
