התנסות בריפוי ברגע

[צחי שוחט]

התנסות בריפוי ברגע

לפני כמה שנים, הרגשתי שאני מתקרר ועומד להיות חולה - היו לי כאבים בפרקים ובשרירים, היה לי קר, נזלת, ראש מפוצץ. התרחצתי, נכנסתי למיטה והחלטתי שאני מוציא את המחלה היושבת על מפתן גופי. שיחררתי את הגוף והתחלתי לעשות צ'י קונג - נשימות לדאן טיין, פתיחה של של הגוף ונשיפה החוצה, תוך שאני מזרים את הנשימה שבאופן ששוטף את כל הגוף. השתמשתי בדמיון פשוט, שאני מוציא ממני את המחלה בכל נשיפה. לאחר כ-5 דקות הרגשתי זרם יוצא מהגוף, וזהו לא נשאר כלום, פשוט הבראתי. נרדמתי רגוע ולמחרת הייתי בריא לחלוטין. ובכן - זה לא קורה יותר. אני מרגיש את ההתקררות זוחלת פנימה, עושה הכל שוב ו......כלום. מעניין, בימים ההם הייתי פחות מיומן ופחות מודע מהיום, וזה עבד. זו לא היית יכולת נרכשת באותו הרגע, זה היה ספונטני. מבחינתי זו היית הארה שאני לא מצליח לחזור אחריה. היום אני פשוט לוקח דקסמול קולד

. זה אומנם לא מאיר אבל מעיר. בטאו אומרים - ברגע שהגעת להארה, דע לשמור עליה. המשפט הזה, שני אצלי אחרי המשפט שחתימה שלי. אבל כאן אני לא מצליח. מה אתם אומרים? יש למישהו פנס

?

 

[צחי שוחט]

תיקונים - משום מה, המקשים על המקלדת זזו.

"מבחינתי.....אחריה" צ"ל - "מבחינתי זו הייתה הארה שאני לא מצליח לחזור אליה." בטאו אומרים.......שני אצלי אחרי המשפט שחתימה שלי" צ"ל "שבחתימה שלי".

 

[ינוקא1]

רפואה שלימה !

אולי המשפט הנכון צריך להיות "ברגע שהגעת להארה - שחרר אותה" ? אם ניצמד להארה שהייתה , לא נוכל לקבל הארה חדשה. ולפני ההארה החדשה (=היום החדש) , תמיד יש חושך. כדי לקבל הארה חדשה , צריך לשחרר את הקודמת ולחזור להיות "לא מואר"

אני מצטט קטע מרבי נחמן מברסלב שקשור לזה : בְלֵיל שַׁבֶּת קדֶשׁ נִכְנַס מֵחַדְרוֹ לַבַּיִת שֶׁהָיָה הָעוֹלָם מְקֻבָּצִים שָׁם וְהָיָה חָלוּשׁ מְאד מְאד כִּמְעַט לא הָיָה לוֹ כּחַ לְדַבֵּר וְתֵכֶף קִדֵּשׁ עַל הַכּוֹס וְאַחַר הַקִּדּוּשׁ יָשַׁב אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן וְלא חָזַר לְחַדְרוֹ תֵּכֶף כְּדַרְכּוֹ תָּמִיד בְּעֵת הַקִּבּוּץ וְיָשַׁב בַּחֲלִישׁוּת גָּדוֹל וְהִתְחִיל לָשִׂיחַ וּלְדַבֵּר מְעַט בַּחֲלִישׁוּת וּבַעֲיֵפוּת גָּדוֹל עָנָה וְאָמַר: מָה אַתֶּם נוֹסְעִים אֶצְלִי ? הֲלא אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל ?! כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר תּוֹרָה יֵשׁ לָכֶם עַל מָה לִנְסֹעַ וְלָבוֹא אֵלַי, אֲבָל עַתָּה עַל מָה בָּאתֶם ? הֲלא אֲנִי אֵינִי. יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל ?! כִּי אֲנִי עַתָּה רַק פְּרָאסְטִיק (=איש פשוט) לְגַמְרֵי וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זאת וְכָפַל וְשִׁלֵּשׁ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל וְשֶׁהוּא רַק אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי וְשֶׁהוּא פְּרָאסְטִיק וְאָז אָמַר שֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ עַתָּה רַק בַּמֶּה שֶּׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זאת שֶׁבֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל וּכְלָל לא וְשֶׁהוּא רַק פְּרָאסְטִיק לְגַמְרֵי רַק שֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶּׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. . .

 

[צחי שוחט]

בוקר טוב. ינוקא ומה עם המחלה../images/Emo13.gif../images/Emo35.gif

איך חוזרים על זה? לא טכנית אלא מעשית. כרגע אני כבר בריא, אבל בפעמים האחרות שחליתי, לא הצלחתי להוציא את המחלה. יש רעיון? או אולי הסבר מה גרם לה לצאת בפעם ההיא. קבלת המחלה לא הייתה קשורה אז. ההבדל היחיד הוא שאז זה היה ספונטני, פשוט עשיתי זאת. העניין הוא לדעת ליצור את היכולת הספונטנית מתוך כוונה תחילה. לגבי המשפט - נגיד שאתה כל הזמן מתרגז בכביש, עשית סדנא חוסר עצבים בכביש, בשבוע שאחריה אתה פשוט מתוק על הכביש, ולאט לאט האפקט עובר, כיצד אתה חוזר אליו, להארה? אתה לא רוצה שוב להיות עצבני בכביש. העניין לשמור על ההארה ההיא. יכול להיות שלשמור עליה בא מתוך לשחרר אותה, ואז היא נשארת מעצמה. וזה הכי טבעי, כאילו נולדת עם זה. יום טוב

 

[Lagrangian]

מישהי צעירה פעם אמרה לי

שאחת הבעיות עם גברים זה שנוכח משבר הם תמיד מנסים לפתור אותו.. הפתרון שלה, לפחות בענייני משברים בקשר זה לעשות את המיטב ואז לזוז הצידה ולחכות שהדברים יסתדרו.

 

[צחי שוחט]

קודם כל היא צעירה ../images/Emo13.gif

היא צודקת. לפעמים אני עושה זאת. כמו הפעם כשלא הצליח לי. לפעמים לא בא להיות חולה אפילו שאתה יודע שאולי זה מה שאתה צריך. אבל בקיצור לא זה היה העניין. העניין היה - כיצד הצלחתי בפעם ההיא? לא מעניין? ראה תשובתי לינוקא.

 

[asafasaf26]

מחלה..

כשאני נהיה חולה אני מרגיש בגוף שלי ובאופן מודע אני אומר לעצמי אני בטח מחר באותה שעה אהיה בריא. אני גם מאמין בתוכי שכשאני חולה זה נשאר ליום אחד וזה עובר. זה מספר שנים שלא הייתי חולה יותר מיום תמיד שמתחילה לי שפעת של כאבי גוף ראש צינון גרון וכל החבילה הזו זה נעלם לי תוך יום כי אני יודע שאני לא יכול להיות חולה יותר מיום אחד כי אני מאמין ויש לי אמונה פנימית שיש לי גוף חזק מאוד וכך קורה.

 

[צחי שוחט]

יפה.

 

[ינוקא1]

בוקר טוב !

אני חושב שהמשפט המרכזי הוא מה שאמר ניצן קודם : "זה לא שלנו ולכן אנחנו לא יכולים לשמור על זה. אני קורא לזה חסד". יום אחד אנחנו נעזוב את העולם הזה. ואז אנחנו נעזוב גם את כל היכולות שלנו כאן - התארים , הכסף , הגוף עצמו וכו'. אם אנחנו נתיחס ליכולות הללו כאל משהו שהוא "שלנו" זה יהיה קשה מאוד. אם אנחנו נדע שהכל זה מתנה , זה יהיה הרבה יותר קל. היכולת הספונטנית שהיתה לך אז , באה בגלל שעדיין לא תפסת את היכולת הזאת כ"שלך". אז ממילא אתה היית מחובר למקור , והמקור איננו מוגבל. לעומת זאת כשאתה רואה יכולת מסוימת כ"שלך" , אתה מפריד אותה מהמקור , ואז הכח הרבה יותר מוגבל. החוכמה לחבר כל דבר למקור נקראת "אמונה" או ענווה - פשוט להאמין ולדעת שאין לך משלך כלום. וכמו שניצן אמר הכל זה מתנה. ומתנה אפשר לקבל ואפשר גם לא. אני אביא דוגמה לצורך העניין : גם אם עכשיו אתה מפקד צבא מדהים שאין כמוך בעולם - אל תסמוך על זה ותחשוב שאתה יכול לנצח כל אחד. כי בסופו של דבר קרו מקרים בהיסטוריה שצבאות גדולים הובסו לפני צבאות קטנים הרבה יותר , לפעמים גם מאומנים פחות. גם חניבעל הגדול הובס בסופו של דבר לפני צבא קטן משלו , ודווקא פילי המלחמה שלו שעליהם בטח הם שגרמו למפלתו. לכן צריך לדעת שלמרות שאנחנו מאומנים וחזקים וכו' , בשורה תחתונה הכל אפשרי. לכן כתוב בתנ"ך : "כּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתו וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּור בִּגְבוּרָתו אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרו: כִּי אִם בְּזאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדעַ אותִי כִּי אֲנִי ה' עשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (לגבי הסוף - זה אכן הדבר היחיד שהאדם יכול להגיד שהוא שלו - ידיעת האלוהים שהוא השיג בעולם הזה. כל השאר לא שלו). זו החוכמה לקבל את אי הוודאות - אנחנו רוצים להרגיש שמשהו הוא "שלנו" כי זה נותן לנו ביטחון. החוכמה היא לחיות גם במצב של אי וודאות גמורה- כששום דבר לא "שלנו". נניח ועכשיו אתה ריפאת מישהו בצורה מדהימה - האגו עולה לשמיים , כי זו היכולת "שלך". יום למחרת הגיע אדם אחר, עם אותה בעיה בדיוק , לא הצלחת לרפא. אז האגו נופל לרצפה כי איבדת את היכולת "שלך". וכך החיים מתנדנדים בנדנדה של האגו - יום אחד בשמיים ויום אחריו עמוק באדמה. עכשיו נניח ואתה יודע שלא אתה ריפאת אותו : אלוהים ריפא אותו ואתה רק השליח. (ממילא אתה לא יכול להבטיח רפואה לאף אחד , כי הרפואה היא לא "שלך". אתה יכול להבטיח שתשתדל כפי יכולתך). אז אין לך אגו ! ממילא אתה ניצל מהמלכודת הזו של האגו ומה"נדנדה" הזאת. כי אלוהים ריפא כשרצה , ואלוהים לא ריפא כשלא רצה. ואפרופו טאו - באופן פרדוקסלי , דווקא אז היכולת "שלך" גדלה כי אתה מתחבר לכח הבלתי מוגבל.

 

[ינוקא1]

לגבי הסוף :

"נגיד שאתה כל הזמן מתרגז בכביש, עשית סדנא חוסר עצבים בכביש, בשבוע שאחריה אתה פשוט מתוק על הכביש, ולאט לאט האפקט עובר, כיצד אתה חוזר אליו, להארה? אתה לא רוצה שוב להיות עצבני בכביש. העניין לשמור על ההארה ההיא. יכול להיות שלשמור עליה בא מתוך לשחרר אותה, ואז היא נשארת מעצמה. וזה הכי טבעי, כאילו נולדת עם זה. יום טוב" פעם קראתי חוקר שתיאר את הבעיה של העולם המוסלמי. העולם המוסלמי של ימי הביניים היה מאוד מפותח - הם היו המדענים והרופאים ואנשי התרבות הכי גדולים. גם בהשוואה לנוצרים שטבחו ביהודים מעת לעת , אצל המוסלמים היה יחסית יותר שקט ורגוע. היום הם אומה מפגרת כמעט בכל קנה מידה , ואם יש להם משהו זה בזכות הנפט. השאלה היא למה זה קרה ? אז אותו חוקר טוען ,שזה דווקא בגלל זה ! כלומר - היתה להם תקופת פריחה בימי הביניים (=הארה) , ומאז הם רק מתרפקים על העבר. הם לא מסוגלים לשחרר אותה להסתכל קדימה ולהתקדם הלאה - זה תוקע אותם.

 

[ינוקא1]

בקשר לסוף :

"נגיד שאתה כל הזמן מתרגז בכביש, עשית סדנא חוסר עצבים בכביש, בשבוע שאחריה אתה פשוט מתוק על הכביש, ולאט לאט האפקט עובר, כיצד אתה חוזר אליו, להארה? אתה לא רוצה שוב להיות עצבני בכביש. העניין לשמור על ההארה ההיא. יכול להיות שלשמור עליה בא מתוך לשחרר אותה, ואז היא נשארת מעצמה. וזה הכי טבעי, כאילו נולדת עם זה. יום טוב" פעם קראתי חוקר שתיאר את הבעיה של העולם המוסלמי. העולם המוסלמי של ימי הביניים היה מאוד מפותח - הם היו המדענים והרופאים ואנשי התרבות הכי גדולים. גם בהשוואה לנוצרים שטבחו ביהודים מעת לעת , אצל המוסלמים היה יחסית יותר שקט ורגוע. היום הם אומה מפגרת כמעט בכל קנה מידה , ואם יש להם משהו זה בזכות הנפט. השאלה היא למה זה קרה ? אז אותו חוקר טוען ,שזה דווקא בגלל זה ! כלומר - היתה להם תקופת פריחה בימי הביניים (=הארה) , ומאז הם רק מתרפקים על העבר. הם לא מסוגלים לשחרר אותה להסתכל קדימה ולהתקדם הלאה - זה תוקע אותם. אם יש הארה , צריך אחריה קצת חושך כדי להיכנס להארה הבאה וליום החדש.

 

[צחי שוחט]

ינוקא (לא ניצן, אתה אח"כ...אולי) ענווה ויכולת

אישית יכולות ללכת יחד. לך יש יכולת מסויימת שניתנה לך ועדיין אתה יודע שיש לך אותה. אתה עובד איתה מתקיים ממנה וכו'. אם היו לוקחים לך את היכולת הייתה מחפש אולי אחרת. זה מאוד יפה להיות עניו, אבל לך במיוחד יש גאווה בריאה בדרך שלך. אתה אפילו אומר "שיטה שפיתחתי". אני יכול להגיד לך - מה פיתחת היא שפוט באה אליך, תגיד תודה. ואתה תגיד לי ברור שקיבלתי את היכולת לפתח אותה והיא בכלל לא שלי ובלה בלה. אבל בסוף הכל יחד שנינו יודעים זאת. בו נעזוב עכשיו את הפילוסופיות. תכלס מה עושים? וויניה סטיבל שפיתחה את התטא הילינג פיתחה אותה ממקום כזה. היה לה ריפוי ספונטני של סרטן ועוד משהו. לדבריה - היא בקשה ריפוי מהבורא והוא כנראה שמע את קולה, וריפא את הסרטן ברגע. היא הבינה שהיא רוצה ליצור "שיטה" בה הריפוי הספונטני יכול להילמד. יש פה ניגוד - ספונטני ונילמד. ברור גם לי שהריפוי שאני עושה בה מהיכן שהוא, אבל אם רוצים להבין את התהליכים המאפשרים אותו, פורטים אותו לחלקים שניתן ללמוד אותם כל אחד בניפרד. יתכן שבאמת המחשבה שלי יותר מדי מתערבת, ויושבת על ההצלחה של אותה הפעם, אבל זה אני מנסה ללמד עצמי להיות במקום הנקי שאפשר את הריפוי ההוא. זו השאלה שלי. כיצד? יש לי אמונה, יש לי בקשה, יש בי התמסרות, יש בי קבלה יש לי מחשבה שיש לי יכולת וגם שאולי אין לי יכולת. אולי בפעם הראשונה פשוט לא חשבתי. ולדעתי זה העניין. זה היה ממש ספונטני. סברה שניה היא שהמחלה בעצם שירתה אצלי משהו ואני מחזיק בה בתת מודע כשהיא קורת. לגבי המוסלמים - יתכן שהחוקר צודק. יש לי חבר שכל הזמן מדבר על מה הוא עשה פעם ושהיום לא ממש מושך אותו כלום. אולי גם אותם. לפעמים מתעייפים. לפעמים כשאין שיטה, הכל אובד. לפעמים השיטה כבר לא עובדת. לפעמים המניע אובד.

 

[ינוקא1]

יצא לך

לקרוא את הסיפור של אברהם דרעין ? הבאתי אותו כבר כמה פעמים - אבל זה בכל זאת סיפור טוב והוא נוגע בכל הנקודות שאמרת עכשיו , כולל הנקודה של "השיטה שפיתחתי". זה בקישור החל מעמוד 256 - תחת השם "מרטין" (זה סיפורו האישי , שבספר הוא כותב אותו תחת השם הזה).

 

[ינוקא1]

עד עמ' 274 !

מצטער שאני מעמיס !

 

[צחי שוחט]

../images/Emo45.gifמאוד יפה. שמע, כל הנושאים האלו כל כך

רחבים, עמוקים ואין סופיים. בעניין האלוהים שבסיפור - כשהבת שלי הייתה בת 4,5 ושאלה אותי מי זה אלוהים, או האם יש אלוהים עניתי לה- את מביטה עליו. אני אלוהים. אשתי הייתה "מתרגזת" עליי, "מי אתה, שחצן" ואני הייתי אומר לה - אם אני אלוהים, אז גם היא, וגם את וכולם. הכל נמצא בנו. בעניין המחלה - כן, אני תמיד אומר שהכל נעשה במיוחד בשבילי. כולל המחלה. העניין הוא שהאדם הקטן שבתוכי ידע זאת. זה הגבוהה יודע. הקטן צריך לחכות לפעמים וללמוד מה יוצא מזה. בד"כ הוא זה שסובל מהמחלה. אבל היופי הוא שלומדים, לומדים וזה כיף. הגילוי העצמי כל פעם מחדש, נותן עניין, הנאה, אתגר, ומזכיר לנו מי אנו מהיכן בנו ולאן ניתן להגיע. תודה רבה על הקישור. סיפור מרתק ומעורר השראה.

 

[צחי שוחט]

דרך אגב...בעניין המשפט

זה טאו, בטח יש משפט הפוך, רק שעוד לא מצאתי אותו. הרעיון תמיד מרחף באוויר, על הנייר לא ראיתי אותו. אתה יודע בצ'ואנג צה אתה יכול למצא המון הפכים, למשל - מי שאינו מתכנן אינו יכול לבנות. ויחד עם זאת, חכם הטאו אינו מתכנן דבר.

 

[Lagrangian]

זה לא שלנו..

ולכן אנחנו לא יכולים לשמור על זה.. אני קורא לזה חסד. קרה לי גם מה שקרה לך פעם.. פשוט רציתי להעלות את החום מהר וזה העביר אותה תוך כמה שעות.. נראה לי שמה שהכי עוזר לי זה לקבל את המחלה (אבל לקבל אותה באמת). זה כבר מוריד חלק מהסבל של המלחמה שלנו בגוף.. תרגיש טוב ואגב, משהו שגבריאל קאזנס אמר פעם כששאלו אותו איך אנחנו שומרים את החוויות הרוחניות שלנו.. הוא אמר שמה שאנחנו שומרים זה לא את החוויה, אלא את מה שהצלחנו להפיק ממנה..

 

[צחי שוחט]

ניצן כשאתה "מצליח" לבצע טכניקה באופן

נכון, היא לא שלך? ולא כדאי לשמור על היכולת? זאת אומרת להגיע בשיעור הבא כאילו לא קרה דבר? ואם אתה שוב לא מצליח, אתה לא עובד עליה עד שהיא שם, שלך בטבעיות? טכניקה פיסית היא גם הארה מבחינתי. נכון שקבלת המחלה עוזרת, אבל היא לא עזרה לי במקרים אחרים. אולי גם יכולת קבלה לא תמיד ניתנת. זו מיומנות לקבל מחלה. בכל אופו, כשניסיתי לשחזר את התהליך לא הצלחתי. כפי שכתבתי לינוקא - ההבדל היחיד הוא, שבפעם ההיא זה היה ספונטני ואי אפשא לזייף ספונטניות. לפעמים כן - עם אנשים ועם בני המין השני בעיקר

. גבריאל קאזנס צודק. לא אכפת לי מהחוויה שהייתה, העיקר האפקט שלה - הוצאת המחלה. לכן הדקסמול

, הוא מביא לי את האפקט, ללא החוויה. יום טוב. תודה אני כבר אחרי.

 

[Lagrangian]

נראה לי

שזה הכי קרוב להתבכיינות שאי פעם שמעתי ממך

מזל שהבראת! יש הבדל בין טכניקה באומנויות לחימה לניסים קטנים, לא? גם כשאנחנו עושים איזשהו תרגול עמוק הוא לפעמים מרגיש ממש טוב ולפעמים ממש לא וכל מה שנותר לנו לעשות זה להתבונן בזה, כי אף פעם לא נצליח לשחזר ולחזות מתי הימים הטובים. אני בכלל מאמין שהתרגול האמיתי נעשה בימים הגרועים..

 

[Lagrangian]

נראה לי

שזה הכי קרוב להתבכיינות שאי פעם שמעתי ממך

מזל שהבראת! יש הבדל בין טכניקה באומנויות לחימה לניסים קטנים, לא? גם כשאנחנו עושים איזשהו תרגול עמוק הוא לפעמים מרגיש ממש טוב ולפעמים ממש לא וכל מה שנותר לנו לעשות זה להתבונן בזה, כי אף פעם לא נצליח לשחזר ולחזות מתי הימים הטובים. אני בכלל מאמין שהתרגול האמיתי נעשה בימים הגרועים..