התנהגות נורמטיבית

[חייבתלהגיב]

ושוב אתה חוזר לשקרנים ולמתחזים.

קודם כל, ההורים, כאמור, יכולים לנסות לעזור לילד שלהם לבד, בלי אבחון ובלי טיפולים מקצועיים כלל. דבר שני, גם אם כן פונים לטיפול כזה או אחר (אני, למשל, מאוד התרשמתי מהידע שיש לקלינאיות תקשורת בימינו, שמאפשר לפתור בעיות הגייה בצורה זריזה וטובה), זה לא אומר שהכל שם שקר ושרלטנות - כאמור, יש מקרים שבהם כן יש ידע וכן יש יכולת לעזור (לצד, בהחלט, מקרים של שרלטנות או לכל היותר אפקט פלסבו...).

 

[arana1]

מה זה בעיית הגייה ?

 

[schlomitsmile]

מסכימה כמעט עם כל מה שכתבת פה, ועדיין לא תמיד הוא "מעדיף לא לדבר".
ה

שלי למשל, היה נכנס לתסכולים קשים,
פניו האדימו, בכי, צעקות, חפצים מושלכים,
כי העדיף כן לדבר אבל לא מצא מילים.
ואז,
אחרי שהיה נרגע,
הייתי מחפשת אותן איתו.
משהו כמו:"יכול להיות שהרגשת X ?
אולי Y גרם לך להרגיש כך?"
והוא היה עונה בתחילה רק: כן/לא/ לא בדיוק.
הוא מאד אהב את השיחות האלה,
את ההקשבה, הבירור ואת מציאת 'הגביע הקדוש'- המילים.
אפשר היה לחוש, אפילו לראות בשפת הגוף שלו,
איך הוא מתרכך, נרגע.
עם הזמן, נזקק לפחות שאלות מצידי,
הצליח יותר למצוא את המילים החמקניות בעצמו.
הן עדיין חמקניות, גם היום הוא מתוסכל ובוכה בגלל זה לפעמים,
אבל התדירות והעוצמות ירדו משמעותית.

 

[חייבתלהגיב]

 

[arana1]

אבל הייתה הקשבה ובירור

שאת מידת רגישותו הרי איני יודע או מוסמך להעריך אבל היא בטח נובעת גם מזה שגם את רגישה לשבריריות הקוו בין הדיבור לשתיקה
ולכן הגישה הפונקציונלית ,כביכול,היא כל כך בעייתית("אם אתה רוצה משהו תגיד מה שאתה רוצה ואז לא יהיו לך בעיות תקשורתיות ותוכל לתפקד בחיים בקלות ובשמחה",או בקיצור,שטויות)

מה שאני טוען שזה אפשר לעשות את הבירור הזה גם בצורה לא מילולית כי ברור שגם האוטיסט נכנס למצוקה,כי זה לא שהוא בחר בשתיקה אלא שזה חלק ממאפייניו,ממבנהו הנפשי ,שלדעתי,מסיבה שהיא גם טובה ומעניינת ומקדמת נורא,מילים לא זמינות לו באותה קלות שבה הן זמינות לנ"ט
ומה שהייתי מבקש ומה שאת בעצם גם מציעה,זה יחס יותר רגיש ומכבד לחוסר הזמינות הזאת,כי זאת לא לקות תקשורתית אלא משהו עמוק יותר שלכן להתייחס אליו כתקלה שיש לפתור עם פטיש ומברג רק מחולל ציפוי שטחי על בעייה שרק מעמיקה והולכת עם הזמן

אני אפילו מאמין שיש להרשות לילד להיות מתוסכל,כי זה לא נכון שהילד מעדיף לדבר אבל לא יכול,יש לו בנשמה כוחות ומאפיינים שהם מעבר למה שהוא רוצה כרגע,ואם רוצים שהוא יתפתח כהלכה כדאי לטפח בו כבר מהתחלה סבלנות שתאפשר לו גישה לכוחות ולמאפיינים האלה
כי חוסר יכולתו היא גם מקור כוחו ומקוריותו
זו גם הסיבה שאני ממש לא אוהב אבחונים כמו דיספרקסיה ואני בטוח שהגישה המקצועית אליהן מגשימה את הזווית הכי גרועה למהות הקושי

למשל,סביבה שלא משרה צורך תכוף בפתרונות מיידים לכל בעייה,סביבה שמשרה קצב נינוח יותר,יכולה להועיל לילד למצוא את מילותיו בעצמו
כי את צריכה להבין
שהמילים שהילד מצא בעזרתך מבטאות את קולך באותה מידה שבה הן מבטאות את קולו
ואם נרצה שיצמח לאדם עצמאי ומתפקד עדיף שלקולו יהיה משקל משמעותי יותר בעצמיותו
(אני שומע כל כך הרבה אוטיסטים שפשוט מדברים בקולות של ההורים שלהם,וזה צפוי,אבל זה לא טוב,זה מתכון לצרות צרורות)

 

[schlomitsmile]

שוב מסכימה כמעט עם כל מה שכתבת פה, ועדיין

מידה מסויימת של תסכול היא בסדר גמור, אולי אפילו חיונית.
אבל כשזה עובר את המידה
(ואין לנו מד-תיסכול אובייקטיבי,רק החיבור הפועם לילדינו,
שאכן קצה אחד שלו בתוכנו, מושפע מנפשנו) זה הופך להיות הרסני.
לכן בכל הרגישות, הכבוד לקצב ולטבע שלו, המודעות לכך שהעזרה שלנו נובעת מתוכנו ולכן מביאה תכנים שלנו,
אני חושבת שכן חשוב לפעמים לעזור לילד למצוא את המילים,
אם הוא חפץ בכך.
אצל ה

, כמו שתיארתי, היה ברור שהוא מאד חפץ בכך.
כשהמילים שהצעתי (ובסופן סימן שאלה) לא התאימו לו,
הוא אמר "לא" או "לא בדיוק" והמשכנו לחפש. יחד.

 

[arana1]

אולי ה"עדיין" וה"כמעט" זה ההבדל בין א"ס לא"א

ולכן זה לא בדיוק או לגמרי משנה מי מאתנו צודק אלא בדיוק כמו שעשיתי עם הילד מה שחשוב זה לחפש ביחד את הקוו

החיבור הפועם לילד הוא יותר אובייקטיבי מכל מדד מדעי
לדעתי
ובוודאי שאיני חושב שקולו של אדם הוא דבר שאמור להיות אקסלוסיבי לחלוטין אלא שבוודאי שגם קולה של אמו אמור להתמזג בו
השאלה הפתוחה
ושלדעתי עדיין אין עליה תשובה
ולכן אני מצדד במתן מעט יותר כבוד משניתן בדרך כלל למסתורין שבה
זו המידה

וכל מה שאני כותב כאן נגד טיפולים ונגדה התערבות לא מהווה תמיכה בהזנחה אלא נסיון לקדם קולות וגישות מעט פחות נחרצות בעניינים שכל אדם מעט כנה לא יתקשה להודות שאין לנו ממש מושג מספק לטיבם

 

[schlomitsmile]

הפעם אני מסכימה עם כל ההודעה

לא בטוחה לגבי הכותרת, אבל לגבי ההודעה-

נדמה לי שלא רק שאין לנו מושג מספק על טיבם,
לא מצאנו את התשובה,
אלא אולי בכלל אין תשובה נחרצת.

 

[dina199]

חתיכת תסבוכת

וא"ס צריך להבין את זה , לנתח את זה , ללמוד את זה ולהתנהג לפי זה רק כי הוא מטבעו לא מתאים לאיזו נורמה שהוגדרה כ'נורמטיבית' , אחרת ייחשב 'לא נורמלי' (אני מקווה שתפסתי נכון את ההסברים

).

אז למשל לגבי 'אדם נורמטיבי' - מה אם הוא מספיק עשיר כדי לא 'לעבוד עבודה מסודרת' . האם זה הופך אותו ללא נורמטיבי ? ואם אדם מעל גיל 50 שעבד עבודה כזאת ופוטר ומאז הוא חי מהבטחת הכנסה - האם גם הוא לא נורמטביבי ? סה"כ כל העניין של נורמות, נורמטיביות ונורמליות - זה להכניס אנשים לקופסות כלשהן. וכשהם לא מתאימים (כי הם בני אדם , ולא קוביות

) - מוצאים כל מני הסברים למה הם לא מתאימים וכל מני שיטות כדי להתאים אותם. ואת השיטות מפעילים רק על חלשים, כי מי שחזק לא ייתן שיפעילו עליו משהו. מי שחזק ,הוא מבחינתו (וגם מבחינת הסביבה) נורמלי ונורמטיבי מעצם הכח שלו .