התנדבות לקרבי

[רעוּת]

התנדבות לקרבי

הילד שנפטר בגיבוש טיס לפני כמה ימים היה בן יחיד ובן למשפחה שכולה. במסגרת התפקיד שלי בצבא יצא לי להתעסק כמה פעמים בהתנדבות של בנים יחידים או בנים למשפחות שכולות לקרבי, אני מכירה את הנוהל ומכירה כמה אנשים שעשו את זה. בתור הורים, הייתם נותנים לילד שלכם, אם היה בן יחיד, להתנדב? אני יודעת שיש הרבה ילדים שמפעילים לחץ עצום על ההורים שלהם, עד שלא נשארת להם ברירה אחרת... אתם חושבים שהצבא צריך לשנות משהו בנושא של התנדבות לקרבי לבנים יחידים/ משפחות שכולות, ולא להשאיר את ההחלטה בידי ההורים? אני בת למשפחה שכולה, אחי נהרג בלבנון. כשהתגייסתי רציתי לצאת לסיור עם הקורס שלי איפשהו מעבר לקו הירוק, רק ליום אחד. אחרי הרבה שכנועים, ריבים ובכי ההורים שלי הסכימו לחתום לי רק בשביל שאני אוכל להיכנס לשטחים לסיור ההוא עם הקורס. לבקש מהם שיחתמו לי כדי שאני אשרת בגדוד (במפקדה) בשטחים, אפילו לא חשבתי לנסות לשכנע אותם, ואני עוד בת, לא בן שרוצה להגיע ליחידה קרבית..

 

[מאקי]

אין (לדעתי) לשפוט אדם עד שאינך

בנעליו... שלא נדע תשובה לשאלה כזאת יכולים לתת וועדות אחת של הורים/משפחות שכולית שניה של הורים לבנים יחידים ושלשית של משפחות שכולות שיש להם ילד יחיד לא משהוא שאף אחד מאיתנו בוחר. זו מציאות שנכפת. ולכן אני חושבת שרק הם יכולים לתת מענה.

 

[יונית7]

להיות הורים לבן יחיד זה לא פשוט,

לי יש 3 ילדים. כשהבן שלי החליט להיות קרבי, אני לא עודדתי אותו (בלשון המעטה). כיום הוא בשלבי סיום של האימון המתקדם וככל שחולף הזמן אני דואגת יותר. האם צריך לשנות את הנוהלים לגבי בנים יחידים / בנים למשפחות שכולות ? זו שאלה קשה. כאמא, הנטייה שלי היא להגיד שכן, שאסור לגייס בנים כאלה ליחידות קרביות, ולא להתנות את הגיוס בחתימה של ההורים על טופס הסכמה , כי זה מפעיל על ההורים לחצים בלתי נסבלים. אבל אם נחשוב על הצד של הבנים... חסימת המסלול הקרבי תהיה בשביל הרבה מהם מכה קשה. הפתרון הנכון לדעתי: כאשר בן כזה מביע רצון להתגייס לקרבי, לא להסתפק בטופס הסכמה שעליו ההורים חותמים. כי אז הצבא לא יודע מהן נסיבות החתימה, האם מדובר בהסכמה אמיתית או שההסכמה היא פרי של לחצים/ איומים בלתי נסבלים שהפעיל הבן על הוריו. צריך שיהיה גורם צבאי מיוחד, שייפגש עם אותם הורים בארבע עיניים, ישוחח איתם, ורק אח"כ יוחלט לאיזו יחידה לשבץ את הבן. ואם ההורים יביעו התנגדות נחרצת למסלול הקרבי, הצבא צריך ללכת ככל האפשר לקראת הבן, ולשלב אותו בתפקיד אחר שמעניין אותו עפ"י רצונו ונתוניו, על מנת להקטין את תסכולו.

 

[little moon]

שאלה קשה מאוד...

יש לי ידיד טוב שאחיו נהרג בשטחים, שנתיים אח"כ אותו ידיד ממש הוציא להורים את הנשמה עד שהם הסכימו לחתום לו על קרבי, בלב כבד מאוד. אני לא מסוגלת לחשוב מה יהיה איתם אם חס וחלילה יקרה משהו לבחור... אבל מצד שני- האם לצה"ל באמת יש זכות למנוע מבחורים רואיים לשרת בקרבי? האם באמת יש לו זכות להתערב כך בעניינים אישיים? שאלה קשה מאוד...

 

[רעוּת]

להיפך,

אני חושבת שהשאלה צריכה להיות האם לצהל יש זכות בכלל לגייס אותם לקרבי..? אני יודעת שיש בחורים איכותיים שרוצים לתרום, אבל עם כל הכבוד...הצבא לא יקרוס אם יהיה אחד פחות בגדוד קרבי, או אפילו ביחידה מובחרת משפחה כן תקרוס, אם ימותו לה שני ילדים (גם אחד זה מספיק גרוע). ובגיל 18 הילדים האלה מפעילים לחץ נוראי על ההורים, הם לא יכולים עדיין לראות את זה מנקודת המבט שלהם (אמא שלי תמיד אומרת לי "רק כשתהיי אמא תביני"), הם רוצים להיות קרביים כמו החברים שלהם או כמו האחים שלהם- אבל הם לא רואים מעבר לעצמם ולרצון שלהם, ואם חס וחלילה יקרה להם משהו לא הם אלה שישארו מאחור להתמודד עם זה...

 

[little moon]

את צודקת, אבל זה אף פעם לא יעבוד...

לצערי, לא נראה לי שצה"ל יעיז לעשות כזה דבר.

 

[רעוּת]

צה"ל ראש קטן...

 

[רעוּת]

...

אני חושבת שזה רעיון טוב- לבחון כל מקרה לגופו.. אני יודעת שאצל משפחות שכולות יש בדר"כ קצינת נפגעים שמלווה אותם גם בתהליך הזה, ואולי ככה יש להורים למי לפנות....אבל אצל בנים יחידים, הם פשוט הולכים לקצין העיר עם ההורים וחותמים.

 

[אבו שפם]

שאלה קשה לעם קשה ומיוחד...

תראו זו שאלה שאני אישית לא רוצה בבוא היום לשבת ולשקול באם כן לחתום או לא לחתום... נכון שאני עדיין רחוק מהיום הזה.... הזאטוטים שלי עדיין מאוד קטנים.... אבל ... והאבל גדול מאוד... אני אישית מגדל ומחנך את ילדי לאהבת הארץ.... לציונות.... לתת לאחר.... לנסות ולתרום כל אחד בדרכו למען העם והקהילה... עכשיו לשאלה.... איך אני כאבא לבן או לבת (יש לי רק בן אחד ו 2 בנות).... יכול לשבת ולהגיד לו או לה....תקשיבו ... כל מה שחינכתי אותכם וגידלתי אתכם .... לא תופס יותר ומעכשיו יש פוס.... אתה לא הולך לקרבי.... אנחנו כעם...העם היהודי נלחם מעל 2000 שנה לחרות ולמען שנוכל לחיות חופשי במדינה שלנו.... אני מקווה שהילדים שלי ושלנו לא יצטרכו להילחם שוב.... אבל אני יודע בתת מודע שלא כך יהיה... אני מגדל אותם לתת הכל למען הדגל.... דגל יש לנו רק אחד.... וכאן אני בדילמה.... על מנת לשמור על ילדי... אולי עדיף לחזור לחיות בחו"ל ששם אין מלחמות ואין צבא??? לוותר על היהדות שלי ושל ילדי למען שלא יעשו צבא??? או להמשיך ולגדל אותם באותו דרך כמו שאני משתדל לעשות הכי טוב שאני יודע.... ולחיות בתקווה שלא נגיע לזה..... ובמידת הצורך גם להקריב למען הדגל את היקר מכל??? חברים וחברות.... שאלה קשה ביותר.... אבל במחשבה.... אני אמשיך לגדל את הילדים על אותם ערכים שאני גדלתי אליהם.... מה שנשאר לנו זה רק להתפלל... מה עוד גם שלי אישית מאוד קשה לענות על השאלה... כמו שמאקי כתבה.... צריך לשאול את אלה שלצערי שילמו כבר את המחיר הכבד שדגל ישראל ימשיך להתנוסס מעל ביתנו... רק להם התשובה כרגע.... שבוע טוב ושקט

 

[אבו שפם]

נשאלה שאלה טובה וקשה...

אין יותר דעות בעניין אני לא מצליח לענות אליה אחרי אתמול בלילה אני שובר את הראש האם אני נוהג נכון בקשר לילדים שלי מאוד הייתי רוצה לשמוע עוד דעות לסוגייה הקשה הזו תודה ושבוע טוב

 

[סמדר בנ]

קשה לענות

למי שלא עומד בסיטואציה הקשה הזו. הגדרה של בן יחיד היא רחבה - יש מי שהוא אכן יחיד - ללא אחים ואחיות, ויש מי שהוא בן יחיד לשני הוריו אבל לכל אחד מהם עוד כמה ילדים מבני זוג אחרים. משפחה שכולה זה סיפור אחר לחלוטין. בתחושה - אני מאמינה שאם זה היה רצון הילד שלי הייתי חותמת. לא יכולה להישבע שכך היה בדקה הגורלית. אני מנסה לחנך את ילדי לתרום ולעשות דברים התואמים את יכולתם. לא הייתי רוצה לראותם מבצעים קיצורי דרך, גם אם זה אומר שיהיו בטוחים יותר. מבחינת נהלים - לא חושבת שהצבא צריך לפסוק שבנים יחידים הם פסולי קרבי. כמה שרוצים להתחשב בהורים צריך להתחשב גם בילד וברצונותיו. בקשר לבני משפחות שכולות, לא יודעת מה לענות.

 

[mars4]

נכון.. קשה מאד לשפוט והדילמה קשה

וסבוכה. עמדתי בפני דילמה דומה (להבדיל) בסוגיה האם לחתום לבני להוציא רשיון לקטנוע. כל המשפחה כולה, ללא יוצא מן הכלל , התנגדה התנגדות נחרצת ובלתי מתפשרת. אני, כאחד שעבר את התהליך עם הורי , עד שהסכימו בסוף לחתום, נקרעתי בין ההגיון שאומר לא לחתום לבין הערכים שניסיתי להקנות לילד על אחריות, שיקול דעת והערכה ליכולות שלו. אני חושב שהחינוך שהקננו לו, זה שהביא אותו לבסוף ליחידה הקרבית ולשרות הקשה ,הוא מעין "אמירה" וחתימה . כי אין ספק שבאוירה אחרת הוא היה בוחר לשרת קרוב לבית או לא לשרת בכלל. עדין חרוט בזכרוני המקרה של החיל, שכל אחיו שרתו ביחידות הכיקרביות שיש בצה"ל, ודווקה הוא , הג'ובניק (מסיבות רפואיות) נהרג בתאונת הרכבת. רבות ונסתרות הם דרכי העולם. אי אפשר לתכנן, לא יודעים ממה יש להשמר והגורל, סופו שירדוף וישיג אותך בכל מקום. לסיכומו של דבר: אני הייתי חותם. אני היום בטוח,יותר מתמיד, שהשרות ביחידות הקרביות מעצב את דמותו של הילד. יש לו ערך מוסף ייחודי לחיים (במיוחד בנים למשפחות שכולות שמתים ללכת בדרכי האב או האח הקרביים, חלק ממורשת המשפחה) גם בשיקלול של הסיכונים הכרוכים בזה.

 

[רעוּת]

....

גם אני חונכתי לתרום למדינה, אבא שלי עשה שירות קרבי, שני בני דודים שלי היו קצינים קרביים, וגם אני עושה תפקיד די משמעותי בצבא עכשיו וחתמתי ויתור להקלות בתנאי שירות.. אבל אני יודעת שאני אעשה הכל בשביל שהילדים שיהיו לי לא יקריבו את החיים שלהם. לא בשביל אדמה, אפילו לא בשביל המדינה ובטח שלא בשביל פוליטיקאים. זה נכון שאי אפשר לתכנן מראש או לדעת מה יקרה, ואי אפשר לגונן מכל הסכנות שבחוץ...אולי זה עדיין מוקדם מדי לצאת בהצהרות כאלה, אבל אם אני הייתי צריכה לחתום לא הייתי חותמת.

 

[האילתית 2]

תשובה רק ממי שנדרש לכך.

לדעתי מי שאינו נדרש לכך יתקשה לענות, ואף גם אם יענה הגיונית הרי שמצב אחר נתון לא תמיד ההיגיון הוא המנחה אלא הרגש. בכל אופן, אני חשבתי לפני שבני התגייסו שיש אפשרות שאחד ידחה את השירות (תאומים). לשמחתי התבדיתי בחשיבתי. ולמה לשמחתי, כי ברור לי שהייתי נצבת בדילמה קשה ,מי יתגייס קודם, ואז היה ברור לי שאם זה יעלה כאופציה לא נתערב. כמובן שגם בנושא ההתגייסות לקרבי היו הרבה שיחות בבית, אך לרגע לא העלנו בדעתנו לבקש מאחד הילדים לא לשרת בקרבי. ונכון להיום שני בני בקרבי .זה אמנם קשה מאוד (בעיקר תקופת המלחמה הייתה נוראית) , אך אם חנכנו אותם לאהבת הארץ ולנתינה, מי אנחנו שנלין?

 

[mars4]

מכבד מאד את דעתך. ולא יכול אפילו

להתחיל להתווכח עם משהי ששכלה את אחיה. אבל קחי בחשבון שאין אף הורה שמוכן לקריב את בנו למען שום מטרה. בין אם הוא ממשפחה שכולה או לא. אם כל ההורים שלא מוכנים להקריב את בניהם למען אדמה, מדינה, פוליטקאים, וכו' היו מחנכים את ילדהם ברוח הזו, או מונעים מהם לשרת ביחידות קרביות , לאן היינו מגיעים. אני בהחלט מבין הורים שכולים שלא מוכנים לחתום , אבל לא מהשיקולים שאת ציינת.

 

[רעוּת]

לצערי...

שכול מדרגה שנייה לא נחשב בצבא, אז אם יהיו לי ילדים שיצטרכו לשרת בקרבי הצבא יחליט איפה לשים אותם ולא אני. אני רק יכולה לקוות שעד אז כבר יהיה שלום

 

[אבו שפם]

מסכים מאוד

ולאחר קריאה והרבה מחשבה... כולל שיחות נפש עם עוד הורים מהמושב והאזור בסוגיה זו... נראה לי שאני ממשיך לגדל את הילדים בדיוק כמו שגידלו אותי... תודה

 

[פנה קוטה]

אני חתמתי לבני לשרת בקרבי

מאז ומתמיד הערכים אצלנו בבית היו כאלה של לתת למדינה כמה שאנחנו יכולים וזו זכותנו . דור שני עם סבא אוד מוצל שלחם במלחמת השחרור והגשים בארץ והיה ממקימי קיבוץ בעמק יזרעאל טיולים לאורכה ורוחבה של הארץ סיפורים וציונות בשפע. לאחר שחוינו אבדן התעקש בני לצאת ולשרת בקרבי ושאל האם כל מה שלימדנו אותו עד עכשיו טוב רק עד לנקודה הזאת ומעכשיו זה טוב רק לאחרים? לאחר מחשבות ודיונים ודיבורים החלטנו לחתום לו למען היושר וגם כיבוד רצונו העז לשרת ביחידה קרבית זה לא קל. אני מוצאת את עצמי אלפי פעמים ביום נותנת לעצמי עם "מקל" על הראש, במיוחד כשהיה בעזה בזמן המבצע ועד עכשיו בלבנון. הוא משרת בגולני, איבד מפקדים וחברים לנשק ואין מנוס מלהרגיש את רגשות האשם אבל בצידן רגשות גאווה על המיוחדות שלו ועל הנחישות ועל הגאווה שיש לו עלינו שנתנו לו להגשים את החלום שנשא בליבו מאז שהיה בתיכון. אנחנו בתור הורים צריכים להיות קשובים לילדים שלנו, הם יודעים מה הם רוצים, לא תמיד אנחנו מסכימים איתם אבל צריכה להיות הנקודה הספציפית הזאת שבה אנו חייבים לסמוך עליהם ולתת להם ללמוד מהטעויות שלהם ולא שלנו.

 

[אבו שפם]

טוב אני לא לבד...

עכשיו אני רגוע יותר... לגבי דרך החינוך והערכים לילדי... תודה

 

[טפת]

חתמתי לבן היחיד שלי לקרבי

זו דילמה קשה מאין כמוהה, אך לדעתי כהורה אני אמורה להחליט לטוב ולרע, ועם כל הקושי שלי האישי. לא חושבת שצריך להפיל את הסוגיה הרגישה הזו על הצבא. כאשר נתבקשתי ע"י בני יחידי לחתום אני מודה לא מצמצתי לשניה ולא ניסיתי להניא אותו מכך- ההנחה שלי הייתה רצונו כבודו, זה מה שהנחה אותי לאורך כל הדרך. קשה לי לראות עצמי אמא אגואיסטית, נכון הוא שסחבתי אותו 9 ירחים ובעצב ילדתי אותו, אך הבן אינו קניין שלי. הוא אדם בזכות עצמו - ובין לבין לוקחת לעצמי את הקרדיט שאני אמו מולידתו . נכון הוא שבתקופת המלחמה שאלתי עצמי איך הרשתי לעצמי לחתום לו לקרבי? תשובה ראויה וחכמה לא הייתה לי. היו לי רגעים שהשתעשעתי ברעיון לבטל את החתימה - אך לא העזתי לעשות זאת כי ידעתי שזה יפגע רק בבן החייל שעשה מעל ומעבר להיות במקום בו הוא נמצא כיום ולעשות את מה שהוא למד לעשות! לא קל לי היום, ויש לי קושי עצום בלהתמודד עם המחשבה הזאת שהוא ילד יחיד ונמצא באזור לחימה יום יומי. דבר אחד אני יודעת בוודאות- שאם יקרה הגרוע מכל לבן החייל שלי , אזי אין לי זכות קיום עלי אדמות ואני אחריו אלך. לא תשכנעו אותי אחרת.