התמודדות עם מוות

[פשוט אני ודי4]

תודה

 

[יעל ניסן]

נשמע דבר והיפוכו

מאמינה שאולי יש משהו שלא חשבת עליו, ובאותה נשימה לא מאמינה שיש משהו שלא חשבת עליו... לא מאמינה שאפשר לעזור לך אבל פונה לעזרה בכל זאת.
&nbsp
והמסקנה: "טוב, אצטרך כנראה לחיות ככה" סותמת את הגולל. גם אצלך אבל גם אצל כל מי שאולי ינסה להתקרב אליך כדי לעזור.
&nbsp
כמו שקוראת אותך החוויה של התקשורת איתך היא של דלת סגורה, דברים מוחלטים, קביעות... את יודעת הכל הנה מה שחששת הגיע ואכן כל מה שניבאת לגבי עצמך נכון.
מאוד קשה לעזור למי שכבר יודע הכל. מרגישים מטופשים כשמנסים

&nbsp
&nbsp

 

[פשוט אני ודי4]

תודה. חשבתי שאולי מישהו ינער אותי מהמחשבה שאני יודעת הכל

 

[אופירA]

מה שנראה לך זו הרגשה - לא עובדה.

שבועיים זה לא עצב כרוני, למרות שהוא בלתי נסבל... זה רק שבועיים אחרי הפטירה.
את מגיבה בדיכאון כתוצאה מהאבל, כנראה שהיתה סיבה שהיית קשורה להורים יותר מהרגיל, ושפחדת כל כך ממוות של קרובייך. משינוי שאין לנו מושג איך להתמודד איתו.
אולי הפחד הגשים את עצמו בזמן אמת.
פשוט אני ודי, זה אומר שאת לבד בבית ואין לך פעילות אינטנסיבית בחיים? אולי יש קשר לאורח חייך באיזו שהיא צורה, העובדה שהיית קשורה כל כך לאביך?

דיכאון עמוק זה עצב בלתי נסבל. אבל הוא חולף עם הזמן. אני לא יודעת כמה זמן, אני לא יודעת מה יכול לעזור לך. יש תרופות ,יש שיחות אצל פסיכולוג.
לא עזר לך, כי זה לא אמור לעזור תוך שבועיים. זה תהליך ארוך השיחות. אל תוותרי רק משום שאין בזה פיתרון של מהרגע להרגע.
מה שבטוח, את צריכה לעזור לעצמך. גם דיבור עם פסיכולוג זו עזרה לעצמך. הפסיכולוג לא אמור לשנות את מצבך, אלא הוא אמור להיות כלי עזר למטרה שאת תגיעי ע"י הדיבור והמחשבה ליכולת הפנימית שלך להרים את עצמך.
קודם כל, תעזרי לעצמך עם הידיעה שהדיכאון יחלוף מתי שהוא, למרות שהוא מרגיש שהוא בלתי נסבל ונצחי.
זה הטבע של הדיכאון, שהוא משתלט על ההרגשה, ואינך יכול לראות איך יתכן מצב אחר בלתו. אבל עליך לדעת, גם אם אינך מרגיש, שהוא לא קבוע, הוא זמני, וחולף עם הזמן. יתכן שהרבה שבועות או חודשים, אבל חולף.

 

[פשוט אני ודי4]

תודה

זה באמת אמור לעודד אותי, אבל לא מעודד כל כך עכשיו, כי בינתיים אני מרגישה עמוק בהרגשה שנראית לי נצחית

 

[רוזי וקיידי]

אני נפטר לפני שנתיים כמעט...

זה היה נורא...
חודשיים בילנו בבתי חולים וב4 ימים האחרונים בהוספיס...
&nbsp
מאוד שנאתי את עצמי מכיווןשכשהוא נפטר הרגשתי סוג של הקלה שסוף סוך זה נגמר..
אני בת יחידה ואבי ואני הינו מאוד קרובים...
הייתי מספרת לו הכל (על החבר, סקס הכל...).
&nbsp
המוות שלו הרהר לי את הכל, הרגשתי אבודה וסבלתי מסיוטים נוראיים ומתעוררת כל לילה בבכי...
ויותר גרוע, אם היה יום שלא בכיתי, הרגשתי אשמה...
&nbsp
עברו שנתיים, אני עדיין ישנה עם כדורי שינה אבל איכשהו המצב ניהיה יותר קל...
אני מציעה לך ללמוד משהו (לימודי התואר שלי עזרו לי לחזור לשיגרה) או למצוא עבודה שאת אוהבת...
&nbsp
זה אף פעם לא קל לאבד מישהו שאוהבים אבל זה קורה וזה יקרה...
&nbsp
את לא לבד.....
אני איבדתי את אבי ואת החבר הכי טוב שלי...
אני ואמא שלי מחזיקות אחת את השנייה...
&nbsp
שולחת לך חיבוק חם!

 

[פשוט אני ודי4]

תודה... המצב באמת דומה מאוד למצב שלי

גם אני ישנה רק עם כדור. אני מרגישה אשמה גם כשאני אוכלת. כשאני נושמת. איך אני מסוגלת כך לדאוג לעצמי כשהוא איננו?
אולי הלימודים יעזרו לי, אבל אני לא רוצה להשאיר את אמא שלי לבד. אני צריכה לשמור עליה.אני בוכה המון, אבל יודעת שאין בכך תועלת. ולכן גם אני נכנסת למצבים של דיכאון וחרדה.

 

[רוזי וקיידי]

אני מבינה את הרגשתף בקשר לאמא אבל כשהיא רואה אותך ככה

זה לא עוזר....
&nbsp
היא צריכה לראות שאת מצליחה להתמודד ולא נובלת לה מול העיניים...
אצלי אמא שלי הייתה כמו עמוד שנשענתי עליו...
היא עד היום ככה...
&nbsp
אני לא יודעת אם את מאמינה באלוקים אבל אצלי האמונה דווקא התחזקה(הייתי בטוחה שאני אאבד אותה לגמרי כשאבי ילך), בדת מאמינים שבשנה הראשונה הנשמה עדיים כאן ובגלל זה גם אסור ללכת לבית הקברות מלבד אזכרה, שבועות, כיפור...
אני כן הרגשתי את אבי בבית...
הייתי חולמת עליו כמעט כל לילה, לפעמים סיוטים על ההוספיס ולפעמים חלומות שאנחנו יושבים על כסאות בחדר לבן ופשוט הייתי מספרת לו מה עשיתי היום: שיעורים, על החבר, קוסמטיקאית, בעיות עם האוטו וכו...
אני לא יודעת מה זה אבל לי זה הרגיש כאילו אני באמת משוחחת איתו...
&nbsp
יום אחד רבתי עם אמא שלי והיה לי חלום כזה והוא אמר לי שאני לא בסדר (ידעתי את זה גם...) ושחוץ ממנה אין לי מישהו שיאהב אותי ככה ושאני צריכה להתנהג אחרת...
&nbsp
אחרי שעברה שנה משהו השתנה, כבר לא מרגישה אותו פה וחולמת עליו פחות ופחות אבל מה שעוזר לי הוא ללכת לבית הקברות כל שבועיים שלוש ככה...הדבר לא ממש התאפשר לאחרונה בגלל כל האזעקות...
&nbsp
אני מציעה לך להפסיק עם הכדורים כדי לא להגיע למצב שלי...אני ישנה עם טונייט ובלעדיו לא....
&nbsp
מה שאת מרגישה לצערי טבעי, מה שמנחם אותי קצת הוא שאני מאמינה שהוא כן צופה בי ושניפגש בהמשך...
&nbsp
עוד דבר...
בתקופת השבעה התעוררתי בוכה מסיוט, המדפסת שלא עבדה שנתיים בערך התחלה להדלק ולהכבות ולעשות רעשים בכך פעם שבכיתי ואמרתי "אבא"....קראתי לאמא שלי כי חשבתי שאני משוגעת וגם היא ראתה...
אולי צירוף מקרים, אולי משהו אחר....אבל הזוי...

 

[פשוט אני ודי4]

אם הייתי מאמינה, היה לי יותר קל

הלוואי שהייתי מרגישה אותו. הבנתי שאת עדיין באבל אחרי שנתיים? אני לא חושבת שאצלי זה ייגמר אי פעם

 

[רוזי וקיידי]

אמממ...אני לא קוראת לזה אבל אבל ישתחושת עצבות

וגעגוע דלא עברו...
&nbsp
סיימתי בדיוק תואר ומאוד קשה שהוא פה..
הוא לא יהיה בטקס או החתונה או בלידה...הוא חסר כשעצוה או שמח או סתם כשאני נכנסת הביתה והוא לא שם...
&nbsp
עם השינה אני מקווה שיסתדר אבל לא ברור לי איך...
&nbsp
היה לו סרטן ריאות ומה שעזר לי היה שלמרות שזאת מחלה נוראית, לא היה לו כמעט כאבים...
הגענו להוספיס בדיוק כשהכאבים התחחלו...
&nbsp
את צריכה משהו שימלא לך את היום ולא תשקעי במחשבות

 

[רוזי וקיידי]

ועוד דבר...אם תמשיכי בחייך, זה לא דבר רע...

זה לא אומר ששכחת אותו, אם את מחייכת זה לא אומר שאת לא זוכרת או שאת לא מתגעגעת...
תחשבי שאביך, כם טם מאמינה וגם אם לא, בחייו הוא לא היה רוצה שבגללו תשקעי ותעצרי את חייך...
המורשת דהוא השאיר אחריו עוברת דרכך ודרך ילדייך וההצלחה שלך...
את חייהת את זה להורייך, גם לו למרות שהוא לא כאן וגם לאימך...

 

[פשוט אני ודי4]

אני יודעת שהוא היה רוצה שאמשיך בחיי, אבל

אני לא יכולה

 

[רוזי וקיידי]

עברו רק שבועיים...

זה הגיוני...
תתני לעצמך קצת זמן..
&nbsp
האם הוא נפטר במפתיע או שמשהו שידעתם?

 

[פשוט אני ודי4]

ממחלה קשה מאוד, אבל האמנתי שהוא יעבור את זה

לא נראה לי שיש אבא בעולם שאוהב את הבת שלו כמו שהוא אהב אותי. אני רואה אותו חי בעיני רוחי, ומצד שני אני יודעת שהוא לא יחזור ולעולם לא אראה אותו. הלוואי שהייתי מאמינה בעולם הבא הלוואי. אני לא מסוגלת לחייך בכלל. אפילו לא בצורה מלאכותית. נראה לך פעם שאוכל?

 

[רוזי וקיידי]

מנסיון כן...

אני מציעה לך לפנות לעזרה מקצועית...לי זה לא ממש עזר אבל יש לי חברה שזה מאוד עזר לה.

 

[פשוט אני ודי4]

תודה. אני מניחה שגם לי זה לא יעזור, כי

הרי פסיכולוג הוא סתם עוד איש. מה עזר לך?

 

[sharpantie]

דיכאון -לפשוט אני

אחת הבעיות עם דיכאון כזה כמו שאת חווה הוא בדיוק ההרגשה שזה
לעולם לא יעבור. המוני אנשים בארץ סבלו וסובלים מדיכאון עם אותן התחושות שאת מתארת
ואפשר להניח שחלקם הגדול החלים והדיכאון עבר. קבלו טיפול לתקופה מסוימת והחלימו.
ההרגשה שלי מקריאת התגובות שלך להצעות לעזרה היא, שאת גורמת נזק לעצמך
בכך שאת דוחה ומבטלת כל אפשרות להעזר במשהו.
את לא היחידה שסובלת מדיכאון יש עוד המונים במצבך שנעזרים ומחלימים.

כל טוב והרבה בריאות

 

[פשוט אני ודי4]

תודה

 

[רוזי וקיידי]

לימודים, כמה חברות טובות שממש היו שם, לראות את אמא שלי

ממשיכה למרות שאיבדה את הבן אדם הכי קרוב אליה(חוץ ממני) בשלושים השנים האחרונות...
&nbsp
דברים קטנים כמו סרטים, שירים (למרות שבשנה האחרונה לא הרשתי לעצמי לצחוק או לשיר ולרוד...אני חושבת שזאת הייתה טעות).
&nbsp
אני בת יחידה וכרגע אני ממש סובלת מחרדות שמשהו יקרה לאמא שלי...
&nbsp
נכון, פסיכולוג הוא עוד בן אדם אבל הוא יכול לתת לך כילים שיגרמו לסבל שלך לפחות...אין לך מהלהפסיד, יעזור- יעזור, לא-אז לא.
את יכולה לנסות לפנות לפסיכולוג דרך הקופה...

 

[פשוט אני ודי4]

החרדות שלך דומות לשלי. את יכולת להמשיך הלאה בחייך? עכשיו.

במקום שאני אחזק את אמא שלי. המצב הפוך. אני כל הזמן בוכה. רואה את דמותו בעיני רוחי, מתגעגעת. ואני יודעת שאין תוחלת. זה גורם לתופעות גופניות שמזוהות עם חרדה