אביבה, את כל-כך צודקת. (ארוך)
אני לומדת ציור אצל מורה ותיקה מאוד שעושה דברים מדהימים. בנוסף היא גם בן-אדם ומאוד נחמדה. איתי ביחד לומדת מישהי שהיתה ותיקה (בטח ביחס אלי). יום בהיר אחד אני מקבלת טלפון ממנה שהיא פותחת קורס לציור על עץ, שלדעתה היא הגיעה לשלב שהיא יכולה "להתפרנס" מזה, ושהיא מזמינה אותי להשתתף. חוצפה כזו! עניתי לה שאני מאחלת לה בהצלחה אבל אני לא מחליפה מורים טובים. לאחר שסרבתי להזמנתה, בשיעורים היא החלה לקטול את עבודתי ולהתנהג כלפיי בעוקצנות. בקיצור, באחת ההפסקות תפסתי אותה ל"שיחה ידידותית", ובנוסף עברתי לקבוצה אחרת שגם התאימה לי יותר בשעות. מה לומר? אנשים! כבר אמרתי חוצפה? אין גבול ליצר הרע. ולאתי יש לי סיפור אמיתי מחיי: כשהכרתי את בעלי היינו שנינו סטודנטים ותפרנים מאוד. רציתי לחגוג לנו חודש חברות והחלטתי לבשל ולאפות ארוחה רומנטית לאור נרות בחדרי. החלטתי לאפות (לא פחות) עוגת שמרים בטוסטר אובן ישן מאוד שקיבלתי כשהתחלתי ללמוד, העוגה המסכנה ההיא נאפתה שלוש (!) שעות עד שהתייבשה לחלוטין וכשפרסתי אותה גיליתי שהתוך "לא מי יודע מה" אפוי. בעלי אכל את כל הפרוסה בגבורה רבה ואפילו אמר לי שהארוחה היתה טעימה (אמרנו שהאהבה עיוורת?) ב- 2:00 לפנות בוקר הוא אומר לי בואי נעשה טיול קטן, אני מרגיש שהאוכל לא יורד לי... מאז אותה ארוחה עברו 15 שנים, אנחנו צוחקים על זה עד היום וכשאני אופה או מבשלת אני שואלת אותו "צריך טיול?" אבל היום, זו לא חוכמה גדולה לאפות עוגות... כל התחלה קשה (בעלי יעיד על זה), ולכל דבר צריך נסיון ותרגול. תתחילי, תראי אם את נהנית ובקשר לאיכות עבודותייך... תראי את שלי. לדעתי ממש לא משהו (חוץ מהשעון למטבח שעליו גאוותי), אבל בסוף אני אשתפר. שיהיה בוקר טוב, המשך יום טוב וללא פיגועים! אוהבת אתכם מאוד!