התייעצות.

נראה לי

New member
התייעצות.

אני בת 15, כיתה י'.(שישיסטית.) אוקי, נעשה לכם סוג של קורות חיים מקוצרים, ואני אשמח אם תכוונו אותי. אני גרה בירושלים, וגדלתי כל החיים שלי בשכונה חרדית-דתית לאומית.(הר-נוף אם אתם ממש מתעקשים..) ההורים שלי דתיים לאומיים דיי חזקים. ועכשיו מגיעה הבעיה שלי. אף פעם, מאז הגיל שבו התחלתי לחשוב, לא הייתה לי אמונה. היו לי כמה רגעים כאלו של אופוריה דתית, אבל לא יותר מזה. בזמן האחרון התחלתי להוריד את החצאית, ולחשוב מנטלית אחרת, גם עברתי מבית ספר מאוד דתי, לאחד הרבה פחות. אני מרגישה שאני לא הוגנת כלפיי הצד השני, הצד שאולי מאמין אצלי, ובכל זאת, הצד הזה הוא בערך 5% מהנפש שלי..זאת-אומרת.. מה שאני מנסה לומר זה שחלק גדול בי ממש לא רוצה להשתייך לעולם הדתי, ואין לו שום אמונה, ולעומת זאת, חלק מזערי נתקף ברגשות אמונה פעם בכמה חודשים. מה אתם מייעצים לי לעשות כדי לברר עם עצמי מה אני רוצה ממני? מה גרם לכם להליט להיות דווקא בצד החילוני? תודה מראש! חני.
 

babylon_a1

New member
תשובה מתנשאת, אבל זה מה שיש לי

חכי , עוד 4 שנים יתגבש יותר להמשיך לכתוב את יכולה גם עכשיו
 

uri80

New member
ברוכה הבאה לפורום

ולדעתי, אם את לא סגורה על מה שאת מרגישה ועל הדברים בהם את מאמינה, באמת שאין צורך לעשות צעדים דרסטיים. יש לך המון זמן לגבש לעצמך את הדברים. זה מגיע עם הזמן. בהצלחה בהמשך חני וברוכה הבאה לפורום
 

נראה לי

New member
אז שאלה קצת אישית.

לא חייב לענות עליה..מתי בערך אתה הרגשת שזהו, נשבר לך ואתה לא בתוך העולם הזה יותר? האם זה באמת בא לך עם הזמן? ותודה.
 

rigoletto111

New member
אני בערך בגילך החלטתי להיות חילוני

ברוכה הבאה אלינו! תראי: את, כמו כל אחת אחרת, תבני את עולמך בעצמך, ותחליטי מה יהיה יחסך לדת. ירושלים הרי מלאה ב"דתיים לייט /דתיים בדרכם שלהם/ דתיים מודרנים "וכו' יש לך הרבה זמן לחשוב ולהחליט. את לא צריכה לערב בזה רבנים והורים, זה רק יכול לפגוע בך עכשיו. הם יראו בך רק כבשה שסטתה ממסלול העדר, וצריך להחזיר אותה לעדר במקרה הטוב או לשווארמיה במקרה הרע.
 

uri80

New member
לא זוכר גיל מדויק אבל בגיל מאד צעיר

כבר ידעתי שאני לא מאמין בכל מה שמלמדים אותי מסביב. הדברים לא נראו הגיוניים כבר בתור ילד. כשמכרו לנו לוקשים על ניסים ונפלאות בסיפורי התנ"ך, על הידע המדהים של חז"ל, על כך ששלמה היה חכם מכל אדם, שלחז"ל היה ידע שגם היום אין ברשותינו וכו' הדברים פשוט לא צלצלו נכון. אני אדם מאד קטן אמונה בעניינים כאלו. כבר בתיכון הורדתי את הכיפה (אבל המשכתי להגיע איתה כדי שלא יעיפו אותי ושאוכל לסיים את הבגרויות ללא הפרעה). לאוניברסיטה כבר הגעתי מלכתחילה ללא הכיפה - דף נקי וחדש.
 

evc

New member
אני דווקא מאמין

שצעדים כאלו עדיף אולי לעשות בגיל צעיר,כי כשמתבגרים לפעמים שגרת החיים כבר מקשה לשנות אורח חיים.את יכולה לנסות קצת את החיים החילוניים,בזהירות,בלי לשרוף גשרים שמאפשרים לך לחזור ובלי לנתק את הקשר עם המשפחה.את יכולה לקרוא קצת על אמונה ודת (יש הרבה מקורות,גם באינטרנט וגם בספריות).אולי תנסי לדבר עם בתאל שכותבת כאן,היא באה לפורום בגילך ויצאה מוצלחת בהחלט.
 

L i k o

New member
את לא חייבת לחתוך דווקא עכשיו

כמעט לכל אחד היו התקפי דתיות בהליך היציאה בשאלה. אני זוכר שכל יום כיפור הייתי אומר לעצמי: "עכשיו אני תופס את עצמי בידיים, חלאס עם השטויות", אבל זה לא החזיק מעמד אפילו חצי יום. את לא ממהרת לשומקום - כל החיים עוד לפניך. את לא חייבת לעשות את כל הדרך מהיום למחר. מה גם שאת לא חייבת לעשות את כל הדרך כי זה לא חייב להיות "הכל או כלום", את יכולה לעצור איפשהו באמצע במקום המתאים רק לך. כיוון שאת עכשיו בביצפר הרבה פחות דתי, והדת לא יושבת לך על המוח כל הזמן שם, אז נראה שבכל מקרה תוכלי לסיים את התיכון שם ואת ההחלטות האופרטיביות לקבל אחר כך. בכל מקרה בהצלחה!
 
רק על עצמי לספר ידעתי

גם אני בגיל 15 הרגשתי שנשבר לי, שברירי ספקות ושעמום מטקסטים שגרתיים (תפילה) הצטרפו לעצלנות (להתפלל, לברך וכו') לרצון להנות מהחיים כאן ועכשיו (לאכול מה שבא לי, לגעת במי שבא לי) וליצרים גואים (גיל 15, זה היה בעיקר יצרים כמדומני), לא החלטתי כלום אבל לאט ובהדרגה ויתרתי, מגיל 15 עד 18 שיניתי הגדרות, היו ימים שהייתי דשמ"שית (דתיה שעושה מה שבא לי), היו ימים שהייתי דתיה משבת לשבת (בת-הדודה של דתיה בלאי), היו ימים שהייתי דתל"שית, היו ימים שהייתי חובבת דת ומסורת והיו ימים שהייתי "מתחזקת". בגיל 17 הייתי כבר די חילונית בהתנהלותי אבל לא בהגדרתי. בגיל 18 וחצי הרגשתי שזה לא נעים ולא טעים לי, וחזרתי בתשובה. התחזקתי, מה זה התחזקתי. העפתי את הגופיות, לבשתי מכנסיים רק מתחת לחצאית, קראתי ספרים של רבי נחמן מברסלב, התפללתי מרצוני החופשי מחמש בבוקר ועד שש, למדתי תורה מהבוקר עד הערב (במדרשת הבנות הנהדרת והמומלצת בחום לכל מתלבטת שהיא בקיבוץ עין הנצי"ב), שנה שלמה הייתי דוסית, שהתחילה אפילו לחשוב על התחרדות. אחר כך החלטתי להתגייס, מכל מני סיבות. המשכתי להיות דתיה בחצי השנה הראשונה בצבא, קמה בבוקר לשחרית, ואחר כך ממהרת למסדר. בהתחלה הרצתי גם מנחה וערבית, אחר כך ויתרתי על זה, כי בכל זאת מותר. אחרי עוד כמה חודשים שוב נשבר לי, עכשיו גם עלו ספקות חדשים, מגובשים, מעמיקים. היצר, העצלנות וההדוניזם (הרצון להנות מדברים) פינה את מקומו למחשבות קצת יותר פילוסופיות, אלוהים עלה לי אז על העצבים. חדלתי מהיות דתיה, אבל המשכתי לחבב את המסורת, המשכתי להאמין באלוהים, שמרתי על חוקים בסיסיים: צום ביום כיפור, בלי חמץ בפסח, בלי לערבב בשר עם חלב, ובלי חזירים קטנים או גדולים (היה קל כי הייתי צמחונית). כך היה גם בשנה הראשונה באוניברסיטה. בשנה ב' כבר התחלתי לחשוב לעומק, לבדוק, לקרוא, ללמוד (וגם זכיתי לבנזוג שהתעקש שעלי לחשוב ברצינות). ויתרתי על דעות ישנות שהחזקתי בהן פעם רק מתוך הרגל או מתוך פחד לאבד את הבסיס. היום אני מאושרת, חילונית למהדרין, אתאיסטית על פי הגדרות שגרתיות (אגנוסטית אם מתחשק להכנס לדקויות), מערבבת, אוכלת, חמץ, וסעודות שחיתות ביום כיפור. היום כבר אין לי אלוהים. ככה טוב לי. ככה זה אצלי, וזו התשובה שלי, הארוכה והמורכבת האמנם, לשאלה "מה גרם לכם להחליט להיות דווקא בצד החילוני" אני מקווה שזה יעזור לך להבין שאכן, צריך לתת לדברים זמן, וששום דבר שאת מחליטה עכשיו לא ישפיע באופן חמור מדי על עתידך, אם כי סביר שאם תטעמי היום את טעם החיים החילוניים, תזדקקי לחיזוק רוחני אמיץ כדי להחליט לשוב לחיק האמונה הדתית ומצוות התורה
 

goidelg

New member
הלכת למדרשה ויצאת בשאלה?

כמו שאת מתארת את עצמך, את פחות או יותר כמוני. בהחלטה של רגע הלכתי לישיבת הסדר, וזו הייתה השנה המופלאה בחיי. התחזקתי מאוד, ואני כבר מחכה לפעם הבאה שאני אבקר בישיבה. אבל הנה צצות להן ספקות. אבל אני חושב לעצמי- "שנה שלמה היית דוס, זה לא היה סתם. לא התחלת לחשוב מהיום." ומה ההורים יגידו? אני גאוות המשפחה. אמא שבורה מזה שאח שלי לא מניח תפילין, והיא לא פעם אמרה לי שהיא מאושרת שהלכתי לישיבה. זה יהרוס אותה. בכלל, כל המשפחה המורחבת תצחק ממני. לא יוקיעו אותי, אנחנו ליברלים יחסית, אבל עדיין.. יקראו לי לא החלטי, עצלן וכו'. והחברים... אני עדיין אתראה איתם, אבל אני לא אוכל להרשות לעצמי לבקר במקום שאני כל כך אוהב ומעריך... את יצאת בשאלה אחרי שהיית דוסית. איך את מסבירה את זה? לא שאני מתכנן לצאת בשאלה, אבל אני מרגיש מוזר ומבולבל.
 

נראה לי

New member
המשפחה תמיד תהווה את החלק הכי חשוב.

לפחות לי,וכשאמרתי לאמא שלי שאני לובשת מכנסיים (שתבינו..מכנסיים, שזה כלום..היא עצמה עשתה את זה כל הילדות שלה בחו"ל.) היא אמרה לי משהו כמו:"אז שיקרת לי כל הזמן.", "יש לך אופי חלש, או בעצם-אין לך אופי בכלל. את נגררת", וכד'. ודוגרי? זה הכי כואב.יותר מאשר כל השיקולים האחרים שתמיד באים, יותר מהחברות/מדריכות לשעבר וכל הנספחים (שכמובן גם מאוד מכאיבים.)
 
כיוון שלמדתי, חשבתי והגיתי

באותה שנה, והיה לי זמן לחשוב והיה לי זמן להתאהב ביהדות מהצד הרוחני שלה (ברסלב) ומהצד השכלתני (תלמוד, רמב"ם), ואחר כך היה לי זמן לחשוב שוב ולהבין שכל זה טוב ויפה, אבל... חוץ מזה שאחרי המדרשה יצאתי לחיים האמיתיים (צה"ל) והבנתי מה אני באמת רוצה מהחיים שלי (המדרשה היתה בועה נהדרת, כל עוד הייתי שם, בלי שום גירויים חוץ-דתיים זה יכול היה לעבוד יופי)
 
לדעתי זה בגנים

יוצא בשאלה פוטנציאלי זה אדם עם שנולד עם נטייה טבעית לרציונליות וספקנות, ככה שאת בדרך הנכונה. פשוט תזרמי.
 

נראה לי

New member
וואו.יפה.

אהבתי את איך שהגדרת את זה, כי פשוט זה מה שאני תמיד מרגישה, למרות שעד עכשיו היה לי מוזר כל הקטע הזה של ה"ספקות", גם בגיל 6, כשבקושי ידעתי לחשוב על משהו.. ואנטיגוני, תודה. אני מעריכה את זה שהיה לך מספיק כח לכתוב את כל זה
נתתם לי חומר למחשבה.
 
חני,

אשריך על הכתיבה הרהוטה:) רציתי לצטט לך את פו הדב, אבל בכללי? עיצתי לך היא פשוט לחיות. להיות. לחוות. קודם כל לעצמך, פשוט להיות מודעת למה את מרגישה, לשאלות שלך, לתהיות שלך. כל מה שאני אישית יכולהלומר לך (או לדעתי כל אדם אחר) זה די שלו. מנסיונו של כל אחד את תוכלי ללמוד הרבה אבל זה עדיין יישאר שלו. תחיי לעצמך, ואח"כ תחיי מול הורים שלך והמורים, החברים והחברות. בל קודם כל- תחיי חיים ששלמים לך מול עצמך. אצלי, למשל, ה"נקודה" הגיעה לאחר השמינית וחלק משרות לאומי, כאשר הגעתי לעומס יתר מסוים. רוויתי בכל הקטע הזה של "אנחנו יותר טובים, אנחנו יותר מוסריים, לנות יש את עשרת הדברות".. רוויתי ב"בכוח", ודווקא את ה"בכוח" מצאתי יותר בחינוך הדתי לאומי יותר מאשר בחרדי, כי בחרדי גדלתי ובדתי לאומי התחנכתי. זה הגיע לפיצוץ, תחילה דרך לדבר ולנסות לומר בשקט בשקט את דבריי (שזה כמובן גבל בפחדים ובעונשים) ואח"כ בפיצוץ עצמו.בניתוק מוחלט, בפשוט "לחתוך" את הדת ממני. ואח"כ חזרתי, לאט לאט, מהמקום שלי. זה הי'ה בלי ששמתי לב למעשה, אבל כי רציתי, לחלוטין כי רציתי. בגלל זה קשה לי עם המילה "דתל"ש"- כיזהמשהו שהוא לא.. עבר. זה משהו שתמיד, במקום מסוים נותר שם, מותיר את חותמו וזורם בך. “The hardest part is what to leave behind, ... It's time to let go!”
 
:)

ערב טוב:) אני עדיין מאמינה. ממקום אחר קצת. ממקום של "בעלי תשובה", אני חושבת. באיזשהו שלב חלחלה בי גם התובנה הזו של הביטוי "בעלי תשובה". בשמינית הגעתי לממש.. אי הבנה, גועל מסוים מהדרך הזו של ה"עליתה", ההתנשאות, ה"יותר מוסרי כי אנחנו דתיים/ יהודים/ עשרת הדברות. כי צריך, כי כתוב". בשרות לאומי פשוט הקאתי את זה, נשברתי ושברתי. חתכתי. וכמה שנים אח"כ הכרתי בן זוג, שגר בחיפה ולמד באריא-ל. לגור איתו מס' שנים באריא-ל, ביו"ש.. זה החזיר אותי בתחושה מאוד לאותן השבתות של האולפנא, לירוק, לשקט, לגולן:) השבתות בחיספין, למשל התחברתי לכתום. התחברתי למסורת, לאמונה, לארץ. ממקום אחר. זה הגיע יחד עם האהבה לבריות- שזה גם מה שאני עושה בחיים כמקצוע. אלו החיים שלי. "קלטתי" את עצמי מקשיבה לאברהם פריד, לחבר'ה, לדודו פישר. קוראת הרבה, מתחברת לקבלה. ושוב- מהמקום שלי, מאוד מהמקום שלי, מה"סינון" שלי, כמו שנכון ל-י. כמו שמרגיש לי. (לנגן בשבת על גיטרה ודרבוקות, למשל, להיות בפסטיבל סגול ולעשות שם קידוש ולהנחות מדיטציות, לשלב תפילה בטיפולי שיאצו וכיו"ב) זה פשוט הגיע, זה זרם בי.. זה הי'ה נכון. אני עדיין מאמינה. אבל אני מאמינה בטוב. אני לא מאמינה בפירושים האישיים של הרבנים וזצ"ל לתורה ולדברי ה'. אני קוראת, מקשיבה- מסננת. לוקחת מזה את מה שנכון לי, מחכימה. ומאמינה. :) ליל מנוחה!
 
ברכה הבאה לפורומנו!

ובקשר לשאל? יש כאלה שזה לוקח אצלם עשרות שנים בשביל להתגבש. תחשבי על העתיד, איזה חיים את רוצה לחיות? איזה משפחה את רוצה שיהיה לך? והעיקר לקחת את החיים בקלות ובחיוך.
 
למעלה