התייעצות
לא לראשי
שלום,
אני כותבת פה כי יש פה גם כלות וגם חמיות.
המצב ביני ובין משפחתו של בעלי לא טוב בלשון המעטה. בזמנו כתבתי פה על הניסיונות שלי להתקרב לחמותי ועל הכישלונות בכך. לפני חצי שנה בערך הפסקתי לנסות להיות נחמדה ומאז יש שקט. לא במובן הטוב של המילה: מצד אחד אין הערות מגעילות מול הפרצוף שלי (אבל כן מאחורי הגב), ומצד שני אין דברי נימוסין למעט "שלום שלום".
אנחנו מגיעים לשם לשבת (דתיים) פעם בחודשיים וגם אז רוב הזמן לא נמצאים שם. אימצתי עצה של אחת הבנות ואני פשוט לוקחת איתי את הילד (בן שנה וחצי) לטיול כשבעלי הולך לתפילה בשישי וכך נמנעת ממגע איתה אחד על אחד. בשבת אנחנו נמצאים שם רק בקידוש ובארוחת צהריים ובשאר הזמן בגינה או בביקור אצל חברי ילדות של בעלי.
שבתות של גשם הן בעיה גדולה, אבל לא זה העיניין כאן.
לגבי הילד- היא לא מתייחסת אליו (כשאין אורחים ולא צריך להדגים כמה היא סבתא נפלאה) והוא לא מתייחס אליה. לגבי חמי ואחים של בעלי, המצב הפוך. הם משחקים איתו ואוהבים אותו וכל העיניין נורא מעציב אותי (כי בעלי מתעצב מזה).
אני רק רוצה לציין שבעלי מבין את הבעיות, אבל הוא לא רוצה להתעמת.
אז מה העיניין?
אני בהיריון שבוע 14. ההיריון הוא היריון מורכב מאוד ומוגדר כהיריון בסיכון גבוה.
זה לא היריון שמח, החרדה והדאגה שולטות בחיינו. רוב הזמן אנחנו מתמודדים ומחזקים אחד את השני, אבל יש ימים קשים, במיוחד לפני בדיקות (אנחנו במעקב רפואי שילך ויצטופף עם הזמן). יש מצב שההיריון יגמר מעצמו ויש מצב שאנחנו נצטרך לסיים אותו בצורה אקטיבית. השיקולים להמשיך אותו נעשו על ידי שנינו במודע, כולל הסיום האפשרי בלידה שקטה. טבעית או מעשה אדם.
ההורים שלו לא יודעים על ההיריון. בשבת הבאה אנחנו מגיעים לשם והבטן שלי כבר מתחילה לבלוט.
מתוך כבוד, בעלי רוצה לספר להוריו על ההיריון והסיבוכים ולהשביע אותם לסודיות. בארוחת שישי הוא רוצה להודיע לשאר המשפחה.
אני לא יודעת מה לומר. חוששת שלא ישמרו על סודיות. חוששת שגם אם כן, הם יטרידו אותנו בשאלות ויהפכו את כל המצב הקשה הזה לעוד יותר מלחיץ.
אם נגיד להוריו רק שיש היריון ולא נספר על הסיבוכים, האם זה מעליב? האם נחשב לגיטימי?
במידה וההיריון יסתיים בידיים מלאות, האם יעלבו לגלות שיש תאומים (רק חלק קטן מהתסבוכת) ולא סיפרנו? אחנו לא רוצים לספר כי יש מצב שישאר אחד ויש מצב שיגמר בכלל...
תודה
לא לראשי
שלום,
אני כותבת פה כי יש פה גם כלות וגם חמיות.
המצב ביני ובין משפחתו של בעלי לא טוב בלשון המעטה. בזמנו כתבתי פה על הניסיונות שלי להתקרב לחמותי ועל הכישלונות בכך. לפני חצי שנה בערך הפסקתי לנסות להיות נחמדה ומאז יש שקט. לא במובן הטוב של המילה: מצד אחד אין הערות מגעילות מול הפרצוף שלי (אבל כן מאחורי הגב), ומצד שני אין דברי נימוסין למעט "שלום שלום".
אנחנו מגיעים לשם לשבת (דתיים) פעם בחודשיים וגם אז רוב הזמן לא נמצאים שם. אימצתי עצה של אחת הבנות ואני פשוט לוקחת איתי את הילד (בן שנה וחצי) לטיול כשבעלי הולך לתפילה בשישי וכך נמנעת ממגע איתה אחד על אחד. בשבת אנחנו נמצאים שם רק בקידוש ובארוחת צהריים ובשאר הזמן בגינה או בביקור אצל חברי ילדות של בעלי.
שבתות של גשם הן בעיה גדולה, אבל לא זה העיניין כאן.
לגבי הילד- היא לא מתייחסת אליו (כשאין אורחים ולא צריך להדגים כמה היא סבתא נפלאה) והוא לא מתייחס אליה. לגבי חמי ואחים של בעלי, המצב הפוך. הם משחקים איתו ואוהבים אותו וכל העיניין נורא מעציב אותי (כי בעלי מתעצב מזה).
אני רק רוצה לציין שבעלי מבין את הבעיות, אבל הוא לא רוצה להתעמת.
אז מה העיניין?
אני בהיריון שבוע 14. ההיריון הוא היריון מורכב מאוד ומוגדר כהיריון בסיכון גבוה.
זה לא היריון שמח, החרדה והדאגה שולטות בחיינו. רוב הזמן אנחנו מתמודדים ומחזקים אחד את השני, אבל יש ימים קשים, במיוחד לפני בדיקות (אנחנו במעקב רפואי שילך ויצטופף עם הזמן). יש מצב שההיריון יגמר מעצמו ויש מצב שאנחנו נצטרך לסיים אותו בצורה אקטיבית. השיקולים להמשיך אותו נעשו על ידי שנינו במודע, כולל הסיום האפשרי בלידה שקטה. טבעית או מעשה אדם.
ההורים שלו לא יודעים על ההיריון. בשבת הבאה אנחנו מגיעים לשם והבטן שלי כבר מתחילה לבלוט.
מתוך כבוד, בעלי רוצה לספר להוריו על ההיריון והסיבוכים ולהשביע אותם לסודיות. בארוחת שישי הוא רוצה להודיע לשאר המשפחה.
אני לא יודעת מה לומר. חוששת שלא ישמרו על סודיות. חוששת שגם אם כן, הם יטרידו אותנו בשאלות ויהפכו את כל המצב הקשה הזה לעוד יותר מלחיץ.
אם נגיד להוריו רק שיש היריון ולא נספר על הסיבוכים, האם זה מעליב? האם נחשב לגיטימי?
במידה וההיריון יסתיים בידיים מלאות, האם יעלבו לגלות שיש תאומים (רק חלק קטן מהתסבוכת) ולא סיפרנו? אחנו לא רוצים לספר כי יש מצב שישאר אחד ויש מצב שיגמר בכלל...
תודה
