התייעצות
שלום לכולן.
אני בת 43.5 לאחר שנה של טיפולי IVF שלא צלחו (6 במספר). בצרה מאד רקע, לפני שאלתי.
הזרע של בן זוגי נמצא תקין וכן לא נמצאה בעייה ספציפית אצלי (היסטרוסקופיה ומדדים הורמונלים תקינים).
בכל שאיבה מתקבלות 2-4 ביציות (פעם אחת גם הצליחו להקפיא ביצית אחת). כולן מוחזרות, אך ללא הצלחה בהשרשה.
ההסבר המתקבל ע"י הרופאים (וההגיוני) לכשלונות הוא גילי המתקדם.
4 טיפולים ראשונים ביצעתי באופן פרטי, ו- 2 טיפולים אחרונים באיכלוב (אצל מנהל המחלקה).
יש לי אישור מקופ"ח לעוד הפריות (כנראה כרגע ללא הגבלה, כי עדיין יש ביציות).
לאחרונה התחלתי לשקול אפשרות של תרומת ביצית. עם זאת, הרופא המטפל לא הציע ולא המליץ, אלא ממשיך בכיוון של טיפולי IVF ונסיון להרות עם הביציות שלי.
אשמח מאד לשמוע דווקא מכן. אני מרגישה שדווקא מי שעברה את המסלול הקשה (בעיקר נפשית) ומבינה את כובד האכזבות והתנודה בין יאוש לתקווה תוכל אולי לתרום מעט מנסיונה.
קשה לתאר את ההתלבטות הקשה והדילמה המלוות אותי ביומיום. האם להמשיך בנסיונות ו"לבזבז" עוד זמן יקר על טיפולי פוריות? מתי בדיוק מגיע הזמן "להרים ידיים" ולהשלים כי תרומת ביצית היא הפתרון? הטיפולים אינם קשים לי פיסית, רק נפשית (הכישלון). החשש שלי הוא לא מהסבל מהטיפולים, אלא רק מכך שאולי אני מבזבזת זמן על משהו חסר סיכוי, ואם הייתי הולכת מראש על תרומת ביצית, כבר הייתי יכולה אולי להיות בהריון. מצד שני, כל עוד קיים סיכוי קטן..... (האם קיים כזה?).
אשמח לשמוע דעתן של אלו שכבר היו במקום הזה. מה יכול לעזור לקבלת ההחלטה? איך מתמודדים?
שלום לכולן.
אני בת 43.5 לאחר שנה של טיפולי IVF שלא צלחו (6 במספר). בצרה מאד רקע, לפני שאלתי.
הזרע של בן זוגי נמצא תקין וכן לא נמצאה בעייה ספציפית אצלי (היסטרוסקופיה ומדדים הורמונלים תקינים).
בכל שאיבה מתקבלות 2-4 ביציות (פעם אחת גם הצליחו להקפיא ביצית אחת). כולן מוחזרות, אך ללא הצלחה בהשרשה.
ההסבר המתקבל ע"י הרופאים (וההגיוני) לכשלונות הוא גילי המתקדם.
4 טיפולים ראשונים ביצעתי באופן פרטי, ו- 2 טיפולים אחרונים באיכלוב (אצל מנהל המחלקה).
יש לי אישור מקופ"ח לעוד הפריות (כנראה כרגע ללא הגבלה, כי עדיין יש ביציות).
לאחרונה התחלתי לשקול אפשרות של תרומת ביצית. עם זאת, הרופא המטפל לא הציע ולא המליץ, אלא ממשיך בכיוון של טיפולי IVF ונסיון להרות עם הביציות שלי.
אשמח מאד לשמוע דווקא מכן. אני מרגישה שדווקא מי שעברה את המסלול הקשה (בעיקר נפשית) ומבינה את כובד האכזבות והתנודה בין יאוש לתקווה תוכל אולי לתרום מעט מנסיונה.
קשה לתאר את ההתלבטות הקשה והדילמה המלוות אותי ביומיום. האם להמשיך בנסיונות ו"לבזבז" עוד זמן יקר על טיפולי פוריות? מתי בדיוק מגיע הזמן "להרים ידיים" ולהשלים כי תרומת ביצית היא הפתרון? הטיפולים אינם קשים לי פיסית, רק נפשית (הכישלון). החשש שלי הוא לא מהסבל מהטיפולים, אלא רק מכך שאולי אני מבזבזת זמן על משהו חסר סיכוי, ואם הייתי הולכת מראש על תרומת ביצית, כבר הייתי יכולה אולי להיות בהריון. מצד שני, כל עוד קיים סיכוי קטן..... (האם קיים כזה?).
אשמח לשמוע דעתן של אלו שכבר היו במקום הזה. מה יכול לעזור לקבלת ההחלטה? איך מתמודדים?
