התייעצות קיץ

[לורליי פלוס]

אצלי זה כך כל השנה

כל יום הם מגיעים הביתה בצהרים, כך שלא נראה לי שיש כאן משהו חריג, גם כשנולד להם אח קטן - החל מגיל יומיים שלו הם הצטרפו אלי ואליו בבית (יש אצלנו הסעות, שזה מאוד מקל. אם צריך לעשות איסוף ברכב זה יכול מאוד להעיק, במיוחד אם לתינוק עוד אין סדר יום מובנה).

זה ממש לא הרבה זמן בבית, מה גם שהתכנון שלכם הוא לצאת מהבית בסביבות 17:00, מה שהגיוני מאוד לעשות בקיץ כי לפני כן חם נורא. לדעתי הזמן הזה שלהן בבית זו הזדמנות נהדרת לבלות זו עם זו ואיתך, לחוות קצת "זמן בית" - זמן רגוע נטול מחוייבויות.

 

[1אילת2]

הילדים שלי לא היו אף פעם בצהרון.

אני לא מבינה למה לשלוח ילד לצהרון אם הוא יכול לבוא הביתה. ו700 ש"ח לחודש, לילד, הוא סכום לא מבוטל.
תלמדו להכין ארוחת צהרים ביחד, לנוח ביחד, לראות סרט ביחד, להנות ביחד. את לא חייבת להן אטרקציות כי הן לא בצהרון.

 

[rnavina]

לנשים שונות מתאימות בחירות שונות.

 

[שרלוקה]

ולילדים שונים דרישות שונות גם

כי יש ילדים שהקטע החברתי חזק אצלם. והם צריכים הרבה חברה.
ויש ילדים אנרגטיים שצריכים להיות על נדנדה, מגלשה וכו' חצי מיומם.....

 

[rnavina]

התכוונתי גם לזה

שלאור מה שציינת על הקטנה שלך, מן הסתם זה משפיע על ההחלטה שלך.

 

[מיסיס מייס]

מה זה הרבה חברה? עד שעות הערב? הצהריים?

הפסקה בצהריים למנוחה ומשחק עם האחים ואז שוב חברים אחה"צ?

לא יודעת, אין תשובה אחת, אבל חושבת שזה גם המון עיניין של למה הם רגילים ולמה מרגילים אותם בשגרת היום שלהם.

 

[שרלוקה]

אבל תסכימי איתי שזה גם עניין של אופי

קלטתי את זה בשיחה עם הגננת של הגדולה לא מזמן.

לכל ילד/אדם יש מכלול של דברים. ומכלול של דברים אפילו שהוא חזק בהם - קוגניטיבית, רגשית, חברתית, פיזית.
יש כאלו שממש חזקים בתחום הלימודי. יש להם גם חברים. אבל התחום הלימודי יותר "חזק".
יש כאלו שצריכים מאוד לעבוד עם הגוף. זה לא אומר שהם לא חזקים בתחום הלימודי ....

בקיצור, אצל בנותיי הקטע החברתי הוא מאוד חזק. מאוד.

אם כל יום היו חברים אחה"צ. או כמעט כל יום. או עם מזג האוויר היה מאפשר לצאת החוצתה לחברים בשכונה - סבבה. באמת עדיף שעות מנוחה ואז שוב חברים. אבל כיוון שיהיה כ"כ חם. יש מצב שניכנס הבייתה ולא נצא עד הערב.

 

[סקרלט אוהרה 2]

גם כאן יש אלמנט חזק של הרגל.

מהודעות שלך לאורך השנים, אתם אנשים אוהבי חברה. את מספרת על קמפינגים משותפים, רביצה אצל חברים כמה ימים, וכו'. כך שהילדות שלך גדלו בבית שעניין החברה משמעותי בו.

אני מניחה שמטבע הדברים, את מגדלת את בנותיך אותו הדבר, ולכן שמה דגש על העניין החברתי. כך שקשה להבחין בין אופי, לבין הרגל, וזה וודאי לא חד משמעי.

הבת שלי חברותית מאד. יכולה להסתדר בשתי שניות עם כל ילד. אך מכיוון שמפגשי חברה אחה"צ אינם תכופים אצלנו (החברים גרים במקום שצריך הסעה, ואנחנו לא תמיד זמינים לעניין), אין לה *צורך* בהם. רצון יש, אהבה לעניין יש, אבל לא צורך. יש - מעולה. אין - היא תמצא משהו אחר לעשות. זה לא סותר במאום את האופי החברותי שלה.

 

[maysher]

אני הולכת על השילוב של גנים ואופי

לבכורתי אין צורך להיות מוקפת כל הזמן בחברים. אפילו חברה הכי טובה שלה, היא פוגשת במקרה הטוב פעם בשבוע. גם בגיל קטן יותר, כשהצעתי שתפגש עם חברות, היא הסכימה בשמחה אבל אף פעם לא יזמה את זה. מבחינתה לבלות איתי אחרה"צ בבית, עם יצירה או פאזל, זה הבילוי האולטימטיבי. בזמנו, כששקלתי להעביר אותה בית הספר התייעצתי עם המחנכת הנהדרת שלה וזאת אמרה שבמקרה שלה, הנושא החברתי פחות קריטי כי היא לא תלויה בזה. זה לא שהיא לא אהובה או אין לה חברים. אבל היא יודעת לעשות הפרדה והנושא החברתי פשוט דומיננטי אצלה.
אחותה לעומת זאת כל יום רוצה להפגש עם חברים. התחילה ליזום מפגשים חברתיים בעצמה בגיל שנתיים וחצי. מבחינתה ערב שקט בבית, זה אשכרה בזבוז של יום. אני מקצינה כמובן אבל עדיין אני רואה עד כמה הנושא החברתי הרבה יותר חשוב לה מאשר לאחותה.
אז יש פה בהחלט שילוב של גנים (אני יותר חברותית, בן זוגי הרבה פחות) וכמובן אופי.
כמובן לחינוך יש חלק בזה כי אין ספק שאני כהורה דומיננטי מעודדת מפגשים חברתים (כי לי נראה חשוב) וכנראה בגלל העידוד שלי, בכורתי בגילאי הגן נפגשה עם חברים בתדירות יותר גבוהה ממה שהיה קורה אילו היתי נותנת לה להחליט בעצמה. אם בעלי היה ההורה הדומיננטי וזה שאוסף מהגנים, מניחה שעד גיל בית ספר, היא הייתה פוגשת חברים בתדירות הרבה הרבה יותר נמוכה.
אגב, בדיעבד לא יודעת אם נהגתי בסדר בכך שעודדתי אותה להפגש עם חברים. אולי היתי צריכה לתת לה להתבשל. בגלל שהיום הכל מצוין, אז מניחה שלא עשיתי טעיות גורליות, אבל עדיין האופי שלה נשאר אותו אופי.

 

[סקרלט אוהרה 2]

זה הדיון האינסופי על תורשה וסביבה.

האם אנחנו מורישים את התכונות האלה, או גורמים להם בהיותנו אנחנו כאלה, וחיים את החיים לפי מי שאנחנו.

אני יכולה להיות שעות עם עצמי. זה לא יפריע לי, לא ישעמם לי, כלום. מצד שני - אני פורחת בחברה. אוהבת אנשים (אם כי לאחרונה לא מוצאת אליהם זמן

), מפגשי חברה, הכל. בעלי כנ"ל.

הילדות כמונו. זה אומר בהכרח שהורשנו להם את זה, או שפשוט גדלנו אותם לפי איך שאנחנו אוהבים - לפעמים שקט ואתה עם עצמך, ולפעמים מפגשים הומי ילדים ואנשים? יכול להיות שבוע בלי חברים, אבל סופ"ש עם 20 אנשים. תלוי באיך שמתאים לנו.

יש משמעות גם לסדר ההולדה. ילד בכור שרגיל להיות שעות במחיצת אנשים מבוגרים , שונה מילד שני שמרגע הולדתו גדל עם עוד ילד והחברים של הילד הגדול (בהנחה שההפרשים לא גדולים במיוחד). כך שגם כאן אי אפשר לדעת מה הוביל למה.

כך שלא משנה איך תקראי לזה, קשה להפריד בין אופי, תורשה, הרגלים וסביבה. זה גם לא משנה, האמת. בסופו של דבר הם גדלים להיות אנשים שונים עם העדפות שונות וצרכים שונים

 

[rnavina]

אני ואחותי גדלנו באותו בית וקיבלנו אותו חינוך

ההורים שלי הם לא כה חברתיים ובכל זאת אחותי צריכה המון חברה ואני יכולה להיות שעות לבדי.

 

[סקרלט אוהרה 2]

אני מאמינה שאין כזה דבר "אותו חינוך"

אנחנו הורים שונים לילדים שונים. וגם לא "אותו בית" כי בית של שני מבוגרים וילד, שונה מהותית מבית של שני מבוגרים ושני ילדים.

שתי הבנות שלי היו לא צרחניות בהתחלה. עם הראשונה הייתי בהלם. עם השנייה הייתי מתורגלת. אני אותה אישה, עם אותה גישה, אבל קשה לומר שהן ספגו את אותה אוירה.

כנ"ל לגבי חברה - הגדולה שהתה שעות בחברתנו בלבד, והקטנה רגילה לבית הומה ילדים. עם הראשונה נתתי טעימות לפי הספר, עם השנייה לפי האינטואיציה (והספר). כך ששוב, קשה מאד לבודד גורמים.

אגב, היה סרט דוקו' ב- YNET אאל"ט על רביעיה זהה מבריטניה. ז"א גנטיקה זהה, אותם הורים, אותה סביבה, *באותו פרק זמן*, והן שונות. אחת מהרביעיה היתה חברותית יותר מהשאר, ובאבחונים התברר שהיא נולדה קטנה יותר, ושהתה בפגיה / בבית לבדה זמן רב יותר (לא זוכרת בדיוק את הנתונים, אבל את הרעיון כן), וגם קבלה מעט יחס אישי יותר, בגלל מצבה. מסתבר ששנים לאחר מכן ראו את ההשפעה של זה

 

[סקרלט אוהרה 2]

*לא צרחניות = צרחניות. ועוד איך

 

[rnavina]

את טוענת שההשפעה של הסביבה משמעותית הרבה

יותר מהאופי. לא?

 

[סקרלט אוהרה 2]

לא יודעת מה יותר ממה. שניהם משפיעים.

אבל קשה לבודד מה תוצר של אופי / תורשה ומה תוצר של סביבה והרגלים.

 

[שרלוקה]

אני מסכימה איתך לגמרי

אבל מודה שלפני שהפכתי להיות הורה, חשבתי שהסביבה משפיעה יותר.
ומאז שאני אמא, אני נפעמת כל פעם מחדש מזה שיש "אופי" . מזה שאשכרה כל אחת נולדה עם סל אחר של תכונות.
שלשום אמרתי לבעלי בהקשר לקיץ, ולחופשה הארוכה שאנחנו עושים, שצריך לקחת בחשבון שהדברים שאנחנו אוהבים, זה לא בהכרח הדברים שיתאימו להן, או שהן יאהבו.
שעם הזמן למדנו להיות זוג - ולמרות שיש ביננו דמיון, עם הזמן התקרבנו והפכנו להיות מאוד דומים באיך שאנחנו רוצים את החופשה שלנו. אבל עכשיו זה לא רק שנינו, אלא ארבעה פרטים (או חמישה אם מחשיבים את התינוק) שצריכים ללמוד איך לבלות חופשה שכל הארבעה יהנו ממנה.

 

[מירי מי]

אני יצור לגמרי ביתי באופיי

הייתי רוצה לרבוץ בבית מבוקר ועד ערב ודי קשה להוציא אותי.
שלושת בנותי, לעומת זאת - רואות בבית פנימיה לשינה בלבד ומחפשות לבלות בחוץ ועם חברים כללללללל הזמן.
אני מאד מזדהה עם שרלוקה, שעות בית ארוכות הן סיוט אצלנו והתאורים שלך ושל מייס על שעות הבית הנעימות אצלכן הן אוטופיה בשבילי. וזאת למרות, שזה מאד מאד מצער אותי ובאופן אישי הייתי מעדיפה שיהיו הרבה יותר בבית.
לדעתי, זה בעיקר אופי.

 

[סקרלט אוהרה 2]

אין אמת אחת. זה ברור.

כי שוב - זה תלוי גם בסביבה (אם אתם גרים נניח במקום בו יש גינה גדולה בה נפגשים כל החברים כל אחה"צ, ואז יש להם מוטיבציה לצאת, לעומת ילדים שגרים במקום שקט ללא הרבה חברים בסביבה), גם באופי, גם בצרכים אחרים (יש ילדים "פיזיים" יותר או פחות) ועוד המון גורמים רלוונטיים.

אבל אני כן חושבת שיש אפשרות לשנות ולהרגיל למצב אחר. אני בטוחה שיש דרך כלשהי שגם תשארו בבית וגם יהיה כיף. אולי קריאה ויצירה זה לא בשבילכם, אבל מסיבת פיג'מות כן. אולי משחק חברתי סוער בבית גם יכול להוות אלטרנטיבה לבחוץ?

זה לא חייב להיות שחור ולבן. או ילדי בית או ילדי חוץ וחברה. יש המון אפשרויות לשלב ולמצוא דרכי ביניים.

 

[מירי מי]

בחופשת הלידה הבאה ננסה

 

[מיסיס מייס]

את מדברת על הצהריים והלאה, נכון?

אם היית איתן כל היום ללא קייטנה, אז כן- צריך "אטרקציות" פה ושם, אבל שעות הצהריים/ אחה"צ?

ארוחת צהריים, הם משחקים בפליימוביל ובמשחקים שונים שלהם, מוזיקה ברקע, מקריאים יחדיו סיפור, יוצאים אחה"צ לגינה (לא חובה), וזהו.

את יודעת שאין לנו צהרון, שזה אולי מינוס בקשע של לענות כאן, אבל אני באמת חשובת שברגע שתהיי שם תראי שהשד אינו נורא, ומדובר בסה"כ בכמה שעות בצהריים שעוברות להן בשקט ללא כל צורך באטרקציות.
עלי