התחבטות

[חיפוש עצמי]

התחבטות

סיפור ארוך, שטרם הגיע (כנראה), לפרק האחרון שלו. אנסה לתארו כאן בקצרה. הורי החלו בתהליך הגירושין כשהייתי בגיל ההתבגרות. אני הבכורה ואחרי שני אחים. אומרים, שבנות הן של אבא, ואכן, אצלי זה היה ועדיין נכון מאד. במלחמות ביניהם בפירוש הייתי לצידו של אבי. והוא, כאדם החלש שהוא, ניצל זאת. היה לו נוח שאלחם את מלחמותיו/מלחמותי באמי. הדבר נתן לו שקט. ואני מצידי, הייתי מוכנה לעשות הכל למען האיש שהערצתי. לקראת השלמת התהליך, הכיר אישה שלימים הפכה להיות אישתו השניה, בעצמה אם לשניים, צעירים מאיתנו. הגב´ הנ"ל הבטיחה לו, ולי, שהיא תיקח אותו ואת ילדיו. לא עבר זמן רב מאז נישואיהם, וראה זה פלא, ילדיה הפכו לילדיו, וילדיו להומלסים, שחיפשו היכן לשים את הראש בלילה. נכון, כבר הייתי ילדה גדולה, חיילת לקראת שחרור. מכיוון שמלחמותי עם אמי הביאו לנתק בינינו נותר לי רק בית סבי וסבתי. שנים אח"כ, התגרש אף מאותה אישה. עד כאן, ההקדמה. מאז, החליף מס´ חברות במשך השנים, אבל לא את התנהגותו. ילדיה הופכים לילדיו, נכדיה לנכדיו, ואנו במקום השני. אחיי מקבלים אותו כמו שהוא ולא לוקחים ללב. אני, לעומת זאת, ממשיכה לצפות שנהיה מקום ראשון אצלו, וזה לא קורה. במהלך החיפוש העצמי שלי, בחודשים האחרונים, נפתחו הפצעים והחלטתי, שהטוב ביותר עבורי, למרות שאין לשנות את העבר, למנוע פציעות חדשות, ולשם כך עלי לנתק עימו כל מגע, וכך עשיתי. כבר מס´ שבועות שאני לא בקשר איתו, כל קשר שהוא. עד כאן סוף פרק א´. הערב, שוחחתי עם אחי, ושוב צצה השאלה, לקראת החגים, מדוע אני לא מוכנה להימצא במחיצתו. אחי לא מבין למה דברים מלפני 20 שנה ממשיכים להציק לי, ולמה אני לא מקבלת את האיש כמו שהוא. אני, לעומת זאת, מרגישה, למרות הכאב, שקשר איתו רק יעמיק את הפגיעה מהילדות. הרי הוא לא ישתנה, ואני, מצידי, לא יכולה להפסיק לצפות להיות "הילדה של אבא", מקום ראשון אצלו. מה עושים?

 

[אוהב לאהוב בצאט]

קורא ומנסה לענות

לא ממש עולה לי כרגע. פרט לשאלה אחת, האם יצא לך לדבר עימו על מה שמפריע לך ?? או שמא את מצפה שיבין זאת לבד... יש כאלו שלא משכילים לראות את כאבם של אחרים... ממשיך לקרוא ולנסות אולי בבוקר שנית.. בינתיים קבלי

שלך אוהב

 

[חיפוש עצמי]

תודה, הביק,

וכן, בוודאי ששוחחתי עימו על כך, בעבר. לאיש יש תירוצים מתירוצים שונים למה נהג כך או אחרת.

 

[האלי]

חיפושית לי יקרה...

המון כעס והמון כאב מקופלים בשורות האלו. המון עלבון. חייב אני להודות על האמת, לדעתי נדרשים כוחות אל אנושיים כדי לעשות את מה שנדרש ממך לעשות. כי צודקים האחים שלך שאומרים קבלי אותו כמו שהוא. אבל איך את יכולה לקבל אותו אחרי עוול כל כך כבד שנגרם לך. כי הוא לא היה מספיק חזק כדי להיות אבא שלך? אין לי תשובה לשאלה הזו. יש רק מקום אחד שבו נמצא הכוח הזה, בתוכך. אני מסתובב בעולם עם האמונה שכל אחד נולד עם כל הכוחות הנדרשים כדי להתמודד עם כל מה שהחיים יזמנו לו. הראי לי, בבקשה הראי לי שלא טעיתי. למדי את עצמך לקבל את האיש הזה שהוא אביך, כמו שהוא. ובדרך למדי את עצמך מי את ומה כוחך. אוהב אותך. האלי.

 

[חיפוש עצמי]

שביט יקר,

אני לא חושבת שיש כאן ענין של מי צודק ומי טועה. הרי 2 אנשים שחווים בדיוק את אותה חוויה יתרגמו אותה באופן שונה לחלוטין, אז מי יוכל לומר מי צודק ומי טועה בעניני רגש? באופן עקרוני, אכן, אתה ואחיי צודקים, אבל בשלב זה לקבל אותו כמו שהוא פירושו לחשוף עצמי לפגיעות חוזרות ונשנות, ולזה, איני בטוחה שיש לי כח מספיק. אתה יודע מה? אני לא בטוחה שאני צריכה. יש לי אב אחד, ומגיע לי להיות מקום ראשון אצלו.

 

[האלי]

הווו לאאאא

לקבל אותו זה לקבל אותו. זה לא אומר שאת מרשה לו לפגוע בך. תביני חיפי, אנשים, כל האנשים, פועלים מתוך הכאבים שלהם. והחיצים שהם שולחים פוגעים בנו בנקודות הכאב שלנו. ביום, ברגע, שתהיי מספיק חזקה. ברגע שתתגברי על הכאבים שלך (ולקבל אותו זה חלק מההתגברות על הכאבים שלך), ותביני שלהתנהגות שלו יש את המניעים שלו. תוכלי להתגבר על הכאב ועל הפגיעה שהוא פוגע בנקודות הכואבות לך. מחבק אותך באהבה, שלך, האלי.

 

[חיפוש עצמי]

האלי יקר,

שלוש מילים- תודה לך, איש. אוהבת, חיפושית.

 

[יאצפן]

../images/Emo117.gifחיפושית יקרה

האלי, אני מודה לך על מה שכתבת כל מילה, בסלע,חסכת לי לכתוב כמוך. חיפושית יקרה הוא צודק, למרות שאת פגועה, את הנעשה אין להשיב, רק לדעת להיות חכמים ושאנו בבגרותינו לא נעשה את אותם הטעויות.

 

[אחותו של שקספיר]

הילדה של אבא -לא תוכלי להיות

אבל כן תוכלי לקבל את העובדה שזה הוא והוא סובל ממגבלה, נכות, אי יכולת כן תוכלי לקבל את העובדה שהעבר לא היטיב איתך. ותוכלי לסלוח לעצמך שלא "ריצית אותו" ואחרי שתסלחי לעצמך אולי גם תסלחי לו. ומשפט המפתח הוא האחרון "אני מצידי לא יכולה לצפות להיות הילדה של אבא" לא? תנסי פעם אחת.

 

[חיפוש עצמי]

מצטערת, אחותו,

קראתי ושוב ושוב, ולא ברורה לי כוונתך: לא ריציתי אותו, את אבי? במה בדיוק? על מה לסלוח לעצמי? והמשפט האחרון, מקורו בטעות, חביבתי, לא כתבתי "אני מצידי לא יכולה לצפות להיות הילדה של אבא", אלא "אני מצידי לא יכולה להפסיק לצפות להיות הילדה של אבא". אשמח להבהרות, חיפושית

 

[אחותו של שקספיר]

אני מצידי לא יכולה להפסיק לצפות..."

לכך התייחסתי. ואם נפלה לי מילה, זו בגלל השעה המאוחרת. את ניסית לרצות אותו בפרידה בין ההורים, את הלכת ל"צד שלו" אבל תמיד ילדות טובות של אבא, שואפות לרצות אותו. וכנראה לא הצלחת ל"רצות " אותו מספיק כי המשוואה אני+ארצה את אבא שלי= אקבל ממנו אהבה וחום לא מתקיימת. ואם את לא מקבלת את החום והאהבה שהוא נותן לילדים של אחרות, אז אולי לא ריצית מספיק? ואני לא אומרת שלא ריצית אותו מספיק אלא מין תחושה פנימית של ילד. ועד שלא "תסלחי" לעצמך על "הכשלון" שלך בריצוי שלו לא תוכלי להביא את התקשורת בניכם למקום אחר. אני לא אומרת שעובדתית לא ריצית אותו (אגב, ילד אמור לרצות את ההורה????) אלא על התפיסה הבסיסית שלך , מאחורי האמירה. ואם את יודעת שזה הוא, הוא לא יתן לך יותר חום ואהבה, הוא לא מסוגל ורוצה לתת לך יותר. לך ולאחים שלך(זה עושה את זה יותר קל, כי זה מעיד על הקושי שלו ולא על מגבלה שלך) אז- את יכולה לקבל אותו כמו שהוא על המגבלות הריגשיות שלו?

 

[חיפוש עצמי]

תודה על ההבהרה, ../images/Emo141.gif

אני לא חושבת שלא ריציתי אותו. להיפך, הקרבתי קרבן גדול, את יחסי עם אמי, בגלל שהובטח לי שאהיה איתו, כשהכל יגמר, דבר שבדיעבד לא קוים. דבר שני, לא, בשלב זה, לא יכולה לקבל זאת, כי, כפי שאמרתי, לא יכולה לקבל את העובדה שעם "ילדים" אחרים הוא "אב" למופת. מוגבל שלא מסוגל, נניח, ללכת, הרי אינו מסוגל ללכת.

 

[אורמור]

נורא תכעסי אם אקח את הדברים למקום

אחר?.. אני והטבע שלי להתפס לפרטים.. למה מפריע לי המשפט ההוא.. .."נלחמתי את מלחמותיו באמא, הקרבתי את היחסים ביננו כי הובטח לי שאהיה איתו כשהכל יגמר"... אני שואלת שאלת תם, ותוהה אם אין לה מקום- בזמנו כשלחמת באמא שלך, היית הוגנת? למה זה נשמע לי כמו עשיית עיסקה עם השטן? אל תקפצי עלי, אני יודעת שזה נשמע רע, ויודעת שאני לא מכירה את הרקע, רק חשבתי שאולי יש מקום לבדק בית גם בנקודה הישנה ההיא, האומנם היית הוגנת כלפיה בזמנו? האמנם יש מקום להקרבת קורבנות כאלה? אין לי מושג אם היום עוד יש מקום לתיקון במקום ההוא, אבל אולי בכל זאת יש קשר סמוי בין הדברים ואולי לא, רק זרקתי נקודה למחשבה, לא מעוניינת לפתח אותה כדי לא לפגוע, ובעיקר כי אני לא מעורה בפרטים.. ומעל לכל מאחלת לך שתגיעי אם לא לפתרון, לפחות להשלמה, וליכולת לחיות עם הנתונים כמו שהם היום. אור

 

[חיפוש עצמי]

אוריק,

שאלת שאלה לגיטימית, חביבתי. היחסים עם אמי, כפי שכבר ציינתי במקום אחר, מורכבים לא פחות. אין כבר אפשרות לתיקון, לו גם רציתי בכך, כי היא נפטרה לפני שנים רבות. ההעדפה שלי היתה ללכת עם אבי ולכן עשיתי מה שעשיתי. תודה על האיחולים, חיפושית

 

[אורמור]

חיפי..../images/Emo15.gif

קודם כל מצטערת, על שאין שם כבר אמא ושנית, למרות הלגיטימציה של השאלה הסתובבתי עם עצמי לאורך היום במחשבה, שאולי היתי מעט חריפה, אולי היתה בי נימה של הצלפה, והרי מדובר בחשיבה של ילדה צעירה, נערה במצוקה מסויימת שעשתה בחירות מתוך הקשיים, ואם האמא כבר איננה, והנושא אבוד, אז ממש אין לי עיניין להוסיף לך עוד חומר להלקאה עצמית, ממש לא, גם ככה את שבויה בתוך העצב שלך, אז שחררי את עצמך, <כבר אמרתי לך פעם> הפסיקי לחבק את כולם, חבקי את עצמך, ושחררי עצמך מהשבי ההוא, שמרי כמה חיבוקים רק לאלו שראויים, ואת העיקר קחי לעצמך, השתחררי! תני משקל מינורי לאחרים חשבי על עצמך. אור מחבקת עם חשבון!

 

[חיפוש עצמי]

אוריק,

אין לי רגשי אשם שנהגתי כפי שנהגתי עם אמי. שום הלקאה עצמית. אלו היו התנאים ועשיתי את הכי טוב שיכולתי. לגבי חיבוקים, מה החכמה לחבק את מי שראוי? הרי, דווקא מי שלא ראוי, זקוק יותר... חיפושית שממשיכה לחפש (גם מי שיחבק אותה)

 

[נרקיסוס]

למה לך להצטער????????????

לא מספיק שאת לא מבינה? למה לך להוסיף עוד צער? את סתם מצטערת, כדאי לך לקרוא במיתולוגיה כמה צער יש, לא כדאי להצטער....

 

[עמית המכשף]

קשר עם אבא

ובכלל קשר עם ההורים מתפתח לדעתי עם השנים. גם ההורים מרגישים יותר את הקשר לילדים כאשר הם מתבגרים. ובנפרד מהתחושות הנוסטלגיות והנסיבתיות. בנפרד מהתחושות שמוטלות עלינו כמוסכמה חברתית לאהוב את האב והאם, אני שואל את עצמי האם הוא אדם הראוי לאהבתנו? האם היינו אוהבים אותו לו היינו מתוודאים אליו בשמירה במילואים, במקום עבודה, בבית הספר או בכל מקום אחר? ולא כילדיו. נכון שהתשובה אינה פשוטה כי אין לנו אובייקטיביות. אולם לעיתים קל לנו לומר שהאדם אותו הערצנו הינו אמנם אדם קשה אך יש לו תכונות רבות חסד. כעסים ורגשות מודחקים אינם משפיעים עלינו לטובה גם אם מדובר רק בחבר אהוב ובמיוחד לא אם מדובר באב. אני ממליץ להשקיע מה שנוכל כדי להשלים עם התכונות הבלתי נעימות לדידנו, של האב ונמלא עצמנו באהבה, במיוחד אם יש לה סימוכין עקב תכונות חיוביות אחרות שלו. ולו אם זו תהיה אהבה חד צדדית. אני בוש ונכלם לספר שאני עם הרבה אהבה לאבי, לעיתים איני מתקשר אליו מספר שבועות. זה לא טוב, זה לא נעים אבל זה קורה לי עם החברים הכי טובים ועדיין אני אוהב אותם וגם את אבי. אני לא יכול להמליץ על כך כשיטה אבל אני חושב שזו לא צריכה להיות תחושה כל כך אשמה. ניתוק כזה יכול להיות טבעי. ואולי זה מה שאת צריכה. לאהוב אותו טיפה יותר מרחוק. לך תבוא השלווה כי את אוהבת. הוא יהיה שליו כי ממילא כנראה לא מרגיש כל כך זקוק לך (אולי זה ישתנה) ואת לא תרגישי כל כך פגועה. כי לא תחשבי על זה יותר במובן הפגוע. וזמן יעשה את שלו, לכאן או לכאן. תזרמי עם מה שיבוא.

 

[חיפוש עצמי]

עמית,

אולי הייתי יכולה לקבל זאת ביתר קלות, אילו האיש היה קר רגש במידה שווה לכולם. לא יכולה לקבל זאת שיהיה כזה רק עם ילדיו הטבעיים, ואילו עם ילדים אחרים יהיה איש חם שיודע לפתע להפגין אהבה. כך היה בילדותינו, וכך זה היום, למרות שלמען ההגינות, אולי בגלל הגיל, הוא יותר מפגין רגש. עדיין, הוא לא משקיע בנו במידה שהוא משקיע בילדיה של חברתו.

 

[עמית המכשף]

לא ישנים בלילה?

לא חושב שאפשר לשקול את האהבה במדוייק. גם ילדים בני אב אחד מקבלים ממנו לעיתים מידת אהבה שונה וזה בר הגיון. ומה הגילאים של הילדים המתחדשים אצל אביך? הם בוודאי יותר צעירים ממך. אני מניח שיש נטיה להפגנת רגשות לילדים צעירים יותר מאשר למבוגרים. ואני חושב גם על עצם הפגנת הרגשות. האב מנסה לרכוש את לב האישה החדשה שלו ולצורך זה הוא מפגין רגשות לילדיה. לא היית צריכה להעלות את הנושא בפניו. אני חושד שהוא מעולם לא אהב אותם יותר מאתכם. הוא פשוט נמנע מלהפגין את רגשותיו כדי להוכיח שהוא אב טוב אליהם. זה כמו שמורה בכיתה ישתדל להיות יותר מדי קשוח לבן שלו שלומד בכיתה שלו. כמובן שאת כל מה שאמרתי אני עושה בהנחה שהוא אב ממוצע. אדם רגיל. לא מתוסבך יותר מדי. ובמחשבה שניה, כל אחד מאיתנו עם השריטה שלו. ואביך לדברייך מחליף נשים כבר כמה פעמים... אללי, וכשאני חושב על השריטה שלי... לסיכום. כמו שאני מצפה מההורים לאהוב את ילדיהם, כך אני מצפה מהילדים לאהוב את ההורים. אין מידה ואין תמורה.