התבגרות 2012

[חייכנית2]

קאלה.....

המילים "לנבור" "לנתח" באמת לא עושות תיאבון,ולהיפך. הן נתפסות כפסיכולוגיסטיות אבל ממש אינן בשימוש אצל אנשי מקצוע ,ובעיני הן רק מרחיקות בעיני מהעיקר.
כנ"ל "להיות בסדר" ו"להיות לא בסדר". חושבת שלאף אחד אין מונופול על מה זה "בסדר" ושאין "בסדר " אחד שאם נשלוף אותו-נהיה בנקודה ארכימדית.
למרות שאת מצהירה שאת לא מתחרטת על דבר חוץ מברית המילה....אני משוכנעת שקורים גם אצלך דברים ביום יום שמשאירים אותך עם הרהורים,כי הרי קשרים ויחסים הם דינאמיים וגם לא שחור-לבן.מצבי תיסכול,מצבי שאלה,דילמות קטנות,שאלת המרחב המתאים מהילדים,שאלות של גבולות.וכן ,יש גם תופעות "אימוציות" שיכולות להשאירנו עם שאלה.
אני חושבת שיש קושי להפנות הזרקור אל ההורות.

 

[KallaGLP]

לא הייתי מכנה זאת הרהורים.

יש כמובן התלבטויות לגבי איך לנהוג במקרים ספציפיים, אבל אלה דברים קונקרטיים שאני פותרת אותם עם עצמי, או עם בעלי, ואם אחשוב שזה לא מספיק, אפנה גם לאיש מקצוע. אבל אלה לרוב מחשבות קדימה ולא בדיעבד. הכוונה שלי היא שאני לא מסתכלת אחורה ומנסה לנתח (אין לי מושג באיזו מילה אפשר להשתמש במקום) את מה שהיה. אולי זה נובע מכך שבדברים אקוטיים אני אדם של פעולה. אם משהו מטריד אותי ולא נותן לי מנוח, אני מיד עוברת למעשה ובודקת את העניין עד הסוף ופותרת אותו במקום לשאת אותו איתי לאורך זמן ולתת לו להטריד אותי ולאכול אותי מבפנים (כי זה מאוד קשה לי מבחינה נפשית ואני יודעת שלא אהיה טובה בהתמודדות כזאת. אני מעדיפה פתרון מיידי לטוב ולרע). דווקא הדברים שציינת, כגון מרחב וגבולות ממש לא מטרידים אותי, כי אלה דברים שמלכתחילה הייתה לי דעה מאוד מגובשת לגביהם שעל פיה התנהלתי לאורך כל הדרך.
אבל מעבר לזה, גם אילו היו לי עניינים עמוקים שכאלה להעלות, אני לא מאמינה שפורום פתוח באינטרנט זה מקום שבו זה צריך להיעשות. אני חושבת שלא כל העולם ואשתו צריך להיחשף לדברים כל כך אינטימיים. אני לא חושבת שבכל המקרים מדובר בקושי להפנות זרקור אל ההורות, אני חושבת שלפחות בחלקם אנשים פשוט לא רוצים לעשות זאת בפומבי, ולדעתי בצדק. כמו שלא אפנה זרקור פומבי אל ילדיי ואל בעלי, כך לא אפנה אותו אליי. הרשת נותנת אשלייה של אנונימיות, אבל זו רק אשלייה.

 

[חייכנית2]

קאלה ,נדמה לי שאני מבינה היטב

מה שאת אומרת-וזה לגמרי משאיר אותנו עם הבעיה הבסיסית-כולם רוצים לקרוא פה [עכשיו מספר הקריאות שבראש השירשור עומד על 399 ...] וכמעט אף אחד לא רוצה לכתוב פה,מכל הנימוקים שבעולם....
יוצא שהפורום הופך לפורום של הסבר פניך למאמץ הטרי. לא שזה לא חשוב להסביר פנים לחדשים,ולעודד את הממתינים,אבל חבל שתחום עשיר כל כך מתרדד והופך די חלקי.לא?

 

[KallaGLP]

תראי, אני אולי לא האדם הנכון לשאול.

מצד אחד, הפורום (או ליתר דיוק, הכותבים בו) חשוב לי. מצד שני, אני אף פעם לא הייתי מהמשתפים. עוד מילדות החינוך שקיבלתי הוא לא להשוויץ בילדים או לספר עליהם דברים טובים כי זה עלול לעשות מזל רע וזה טבוע בי עמוק. אז אם אני כבר משתפת במשהו כזה, זה קורה לעיתים נדירות ורק אם זה ברמה של איזשהו הישג חיצוני אובייקטיבי, ולא משהו ששופך החוצה את הקישקעס. לגבי הצד השני של המטבע - לספר על בעיות, הרי שזה גם כבר הוסבר. מה גם, שהבעיות (למזלנו, טפו טפו טפו) הן בינתיים יחסית מינוריות ואופייניות לכל ילד מתבגר, ואני לא רואה איך השיתוף יכול לעזור לחברי הפורום. אני גם לא מאלה ששומרת בזיכרון או במקום אחר כל מיני אמרות יפות או מחוות מרגשות של הילדים - זה עבר לי בערך כשהם היו בני שנתיים, אני לא טיפוס של כתיבה סנטימנטלית, אני גרועה בזה. מצד שני, יש לי רושם שכשאני מייעצת מניסיוני ובסגנון שנוח לי איתו, זה אולי לא תמיד מתפרש נכון, על אף שאני באמת מנסה לעזור מכל הלב.
מה הפתרון - אין לי משוג, האמת. אני פשוט כותבת כשאני מרגישה שבכל זאת יש לי מה להגיד או לתרום. אם לא, אני פשוט לא כותבת. יכול להיות שצריך להגדיר מחדש את הציפיות או להרחיב לנושאים נוספים, רחבים יותר מהילד המאומץ וההורות של ילד מאומץ. שמתי לב שפורומי ההורות המשגשגים הם או של הורים לתינוקות קטנים או אלה שהם בעלי אופי חברתי יותר, וכוללים בין היתר חילופי חוויות החל מתוכניות טלוויזיה, מתכונים, קניות וכלה בבריאות, ענייני חמות ועוד. מצד שני, אני לא ממש מוצאת את עצמי בפורומים כאלה כי לרוב לא מתחברת לנושאים האלה. וכך, בסופו של דבר, אני מוצאת את עצמי בפורומים הדנים בתחומי העניין שלי, כגון ספרות, כלבים ועוד, שאין להם קשר לגידול ילדים. עוד פורום הורות משגשג הוא פורום הורות טבעית, אבל בו דנים לרוב בענייני בריאות, מזון, חיסונים וכאלה, ולא מהסוג החושפני יותר מבחינה נפשית ורגשית.
לא יודעת אם זה תורם במשהו, אבל לדעתי אלה פני הדברים.

 

[KallaGLP]

איך הזמן טס ופתאום הם גדלים לנו,

אם שאלי אותי באופן אישי - הרבה יותר מדי מהר. מצד אחד זה משמח ומרגש לראות אותם מתבגרים והופכים לאנשים פתאום, ומצד שני קצת עצוב ואפילו מפחיד, כי ילדות שנייה לא תהיה להם. וגם - נכון, צריך לשחרר וזה ממש לא קל. ואת זה אני כותבת כאמא שבנה הבכור עומד בפני גיוס.