התבגרות 2012

[חייכנית2]

התבגרות 2012

היום בבוקר אחרי המקלחת בילה רבע שעה עם המוס מול הראי בעיצוב תסרוקת "רונאלדו"[שחקן כדורגל,תסרוקת של שבילים מחורצים וכרבולת-תרנגול]...
אני מרימה קלפים שנפלו לרצפה. מאחורי אחד מהם כתוב "אני יורד לשחק בחצר בית הספר. ליבי אומר לי ש-ש. תהיה שם..."
הוא שואל אותי אם ירויח יותר כסף כעורך דין או כשחקן כדורגל...
לראשונה אחרי אסיפת הורים הוא מתעניין "נו,מה אמרו לך עלי?"
כשהוא מתלבש "איך יותר "קול" ככה או ככה?"
"נראה לי שדיאודורנט לא יזיק לי. את יודעת כמו שלך אבל לגברים"
הבחור רזה ושרירי ,אבל הבוקר מכריז "אני לא אוכל לפני בית הספר. ראיתי ששמנתי. תראי!"[תופס חתיכה בלתי נראית מהבטן המישורית שלו]
התחביב האחרון-להכין תקצירי חדשות לשיעור מולדת על פי העמוד הראשון של ynet...כתה ד' מחכה בכל שעור להתעדכנות השבועית...

נו-נו.."רק אתמול" ישן בטיולון בנמל התעופה בשעה הזויה.שמנמן ,שנה ושלושה ,"שבדי".
השער כהה בינתיים והפך לצבע דבש,העיניים נשארו בצבע השמיים.

מה שממש לא נתפס הוא שהיום גיל רבע לעשר זה השתיים -עשרה החדש...
התבגרות מאד מהירה. ללא ספק-גם אני אמא שיודעת שצריכה לשחרר ולהניח לו לפרוס כנפיים.

 

[mayale13]

אכן גבר קטן

ריגשת אותי... אני מכירה את התופעה מבתי בת ה9 וקצת, אכן תחילת גיל ההתבגרות, זה קסום בעיניי!
ממתינה לנסיך שלי שיגיע בקרוב, בדיוק כמו שתארת- שמנמן, "שבדי", עיניים בצבע השמיים... מרגש לשמוע איך גדל לך כל כך...
לגבי השחרור, עשי זאת בהנאה... אני משחררת במשך היום, אבל בלילה, מתקרבת בשקט ונושמת אותם עמוק... נראה לי שזה לא יעבור לעולם!
תהני מהגבר הקטן שלך- הוא נשמע מקסים, מקסים, מקסים!
יום נהדר לשניכם!

 

[אבי351]

כמה מרגשים דברייך באמת.ואכן תני לו לצמוח ולגד

ולגדול

 

[dolfin29]

יש לך גבר קטן ומקסים!

תמשיכי להנות ממנו ושיהיה לכם רק טוב אושר והמון אהבה!

 

[China8]

ממש גברבר

מקסים לראות אותם גדלים, אבל זה תמיד קורה כל כך מהר!
ובכלל, הכל הרבה יותר מוקדם היום שזה גם מדהים.
הוא נשמע מקסים, מאחלת לכם התבגרות קלה ומהנה.

 

[פסיפלורה40]

אהבתי את התמונה

שציירת כאן.
ממש נתת "טעימות" של המחשה.
נשיקות לקטן.
אה, סליחה, נשיקות זה כבר "מגעיל" עכשיו כשמתבגרים, לא?

 

[נוני 75]

אח... גרמת לי לחשוב על האפרוח שלי

בן שנה וחמש. חוגגים חודשיים ביחד. האחות בטיפת חלב אמרה שהוא גבוה לגילו ,וכבר דמיינתי איך עוד כמה שנים (טפו טפו) הוא יסתכל עלי מלמעלה ויגיד לי שלא אנשק אותו כי אני עושה לו פאדיחות.

חיבוק לגבר שלך

 

[חייכנית2]

תודה למגיבים

ללא ספק ,מזוית של הורה לגיל שלוש ארבע או שש לא קל לחבור לתיאורים שתיארתי ,שנשמעים לקוחים מפלנטה רחוקה ואחרת....
אבל אני יכולה להבטיח לכולם שהזמן טס כשנהנים....והוא [הזמן] גם ממש לא שואל אותנו,ובמהירות הבזק גם לכם יצמח פתאום מישהו כזה,
גדול.כל כך גדול....

 

[אפרילס]

וואוו, כמה גדל!!

איך שהזמן טס

אני עוד זוכרת אותו כתינוק

 

[חייכנית2]

ואתם בינתיים הפכתם להורים לעוד אחת

 

[חייכנית2]

האמת? לגמרי לא יאומן!

291 קריאות. 9 תגובות.
נניח נעגל מעט -כ-3 אחוזים כותבים [בתוכם אני...] לעומת 97 אחוזים קוראים.
מה אומר פער כזה גדול?
אוקיי יש משוטטי "שביל התפוז" שלא מדלגים עלינו....אבל אני חושבת שלא הם הרב.
אני חושבת שרבים וטובים שכתבו פה לא ממש עזבו. אלא שככל שהילד גדל,הדיבור על האימוץ הופך בצורה ברורה גם
לסיפור שלו.ועולה יותר השאלה של מידת הפגיעה בפרטיותו. עם הגדילה נוספים גם קשיים שלא בא לכתוב עליהם
למאות זוגות עיניים,מה גם שחלקנו מכירים אלה את אלה ....יוצא שהפורום הוא בעיקר עם הציפיה לקראת,עם המסעות המטלטלים,עם האאופוריה שאחרי,ועם תחילת החיים המשותפים.
בכל זאת נשאר הצורך להיות בקשר ,ובה בעת פוחת הצורך לעדכן.
וכנראה ישנם גם המאוכזבים מההניסיונות הטבעיים ששואלים את עצמם לראשונה איך זה מרגיש לאמץ,דרכנו.
הסברים נוספים מישהו?

 

[מיקי920]

לחייכנית

צודקת.
אני למשל, קוראת כמעט כל יום.
לא כותבת.
לפעמים מסרים.
כזאת אני.
נשארת סמויה.

 

[נוני 75]

נקודה מעניינת

אני חושבת שבכללי אנשים מעדיפים להיות קוראים סמויים בפורומים שקשורים לבעיות, התמודדות, (כמו פוריות ,פונדקאות, אימוץ) הם לומדים מהשאלות של אחרים ורק אם יש להם בעיה דחופה או אושר גדול-הם יספרו ל-כולם

יותר ק לקרוא מאשר להשתתף -כלומר לחשוב על שם בדוי -לכתוב- להביע דעה להוסיף אייקון וכו

אישית -בן אדם של מילים שזהו מקצועו -התחלתי לכתוב בפורום בצורה מלאה רק אחרי שאימצתי. עד אז הרגשתי שאני עדיין לא שייכת למשפחה. מהרגע שהאפרוח נחת. קיבלתי חותמת. בעיקר מעצמי.

וכתבתי בגלוי ובסמוי ועניתי לכל אם לעתיד שפנתה אלי.

 

[תוליקה]

חייכנית, ענית על השאלה בעצמך

לבת שלי ממש לא מתאים שאספר בפורום שגלוי לעיני כל על חייה, היא מאד שומרת על
פרטיות ולכן אני מכבדת את רצונה! כשהיתה קטנה היה הרבה יותר קל לשתף ולהתייעץ, כיום לנו אישית
המדיה הזאת פחות מתאימה לשיתוף, אך ישנן דרכים אחרות להתייעץ, לשתף ולהתלבט. ושוב כל אחד
מוצא לו את הדרך המתאימה .
וחוץ מזה חמוד המתבגר שלך...

 

[חייכנית2]

תוליקה

אני מבינה מה שאת כותבת.
בכל זאת יש פער עצום [שבינתיים הלך והוקצן בשירשור שלנו] בין קריאה וכתיבה,כל כך עצום שמבקש עוד הסברים.
מה שמעניין שאלה שכבר לא כותבים כי יש להם ילדים גדולים בכל זאת עדיין קוראים.
סימן שיש פה עניין בדברים גם בלי קשר לגיל הילד.
בכל זאת העניין הזה לא מתורגם לכתיבה,אלא של מתי מעט.

 

[KallaGLP]

האמת - אין לי כל כך מה לכתוב.

אני לרוב לא אדם ש"מתייעץ" באינטרנט, וככל שהילדים מתבגרים, כך אני מקפידה יותר ויותר לשמור על פרטיותם. אני נשארת פה בעיקר כי חשוב לי לשמור על קשר עם עוד אנשים שאימצו, חלקם אנשים שהכרתי בתחילת הדרך או כבר ממש מזמן, ואף נפגשתי איתם פנים מול פנים. אם במקרה אני יכולה גם לייעץ, אני עושה זאת. אבל ברמה העקרונית, האימוץ לא מעסיק אותנו ברמה יומיומית (למען האמת כמעט בכלל בשלב זה, וגם את ה"כמעט" אני כותבת רק ליתר בטחון). יכול להיות ואף סביר שזה ישתנה בעתיד, אך נכון להיום זה המצב. בנוסף, כמי שיש לה גם ילדים ביולוגיים, אני לא נוטה לייחס כל עניין שמתעורר אוטומטית לאימוץ, יש דברים רבים שמאפיינים ילדים בשלבי ההתבגרות השונים בלי קשר להיותם מאומצים או ביולוגיים, ולכן אני לא מצפה שדווקא מהפורום הזה תבוא לי הישועה. אני פה יותר כי אני שומרת אמונים לפורום ולחלק מהגולשים וכאמור חשוב לי לא לנתק את הקשר, אבל המאשבים שלי מוגבלים ואני גם לא מרגישה שיש לי יותר מדי מה להגיד ספציפית בנושא האימוץ, ולכן אני קוראת ומגיבה רק פעם ב...

 

[אפרילס]

אני חושבת שככל שהילדים גדלים...

אני חושבת שככל שהילדים גדלים, הביעות הם פחות איחודיות, ויותר משותפות לילדים אחרים.
ובכל זאת, מאוד כיף לבקר מדי פעם בפורום, לשמוע סיפורי אימוץ חדשים ולהתרגש מחדש!!
מבחינתי, חווית האימוץ ישאר אצלי, כחוויה הכי מרגשת שעברתי, והחברים של הפורום מאוד יקרים ותמיד ארצה לדעת מה שלומם.

 

[English]

ובגלל זה אני כבר כמעט לא משתפת

בכל מקרה בגלל שאנחנו מהגדולים של הפורום תמיד יותר יעצתי מאשר קיבלתי יעוץ. הקפדתי לספר על אירועים גם כדי לחלוק אבל בעיקר כדי שאחרים שייתקלו בתופעות דומות כמה שנים אחרי יוכלו לראות שהם לא לבד.
אבל גיליתי שאני בעיקר מקבלת חיבוקים וחיוכים וירטואליים והתייחסויות אישיות רק במסרים. אני כאן כי כבר שנים הפורום מלווה לי את הקפה של הבוקר. אני מאלו שכן חושבים שהרבה קשור לאימוץ, אבל קשה לי לנהל דיון כשיש רק צד אחד, הצד שלי... כשכאילו מנתחים רק את הילדים שלי.

 

[חייכנית2]

אינגליש.........

קודם כל כל הכבוד לך על ההעזה לכתוב,גם דברים שאינם בצבע ורוד ובטעם דבש.
"שכאילו מנתחים רק את הילדים שלי"...את יודעת,משהו פה צורם וחבל לי ולא שדברייך לא נכונים.
מה שחבל לי הוא שהמיקוד בפורום הוא רק על הילדים.רק עליהם כותבים או שלא,רק אותם "מנתחים " [לא מתה על המילה הזאת]או שלא.
ומה עם ההורים?מה עם היכולת לומר משהו על ההורות עצמה?אני חושבת שאת עוד עושה זאת יותר מכולם,בכל זאת התגובה שלך היא שהביאה אותי לכתוב עכשיו.
אם הורים רק כותבים על"הילד" או "הילדה",הם
א. מביאים ראיה צרה מאד שרק בילד "הבעיה" או רק "אצלו" טמון "הפיתרון"
ב. ראיה כזאת גם מצמצמת מבט וגם במילכוד עצמי שכן באמת כשהגיל עולה מתחדדת שאלת הפרטיות,ואז מצטמצמת גם ההשתתפות.
ג. אבל גם אנחנו בתמונה.ועוד איך.עד כמה אנחנו קשובים. עד כמה מרגישים שעם כל המשתמע מהאחריות שלקחנו על עצמנו בחיים לפעמים הם פשוט עולים לנו על העצבים....מה עם תחושות אשמה,כעס,גוננות יתר..... יש הבלחות די נדירות של הנושאים הללו , הם לא הרב.
דיון בהורות המאמצת רלוונטי לא פחות מדיון בילדים המאומצים. ודאי שהדברים קשורים. אבל דיון בהורות מאפשר פחות חשיפה של הילדים וגם הוא מאד מאד רלוונטי.
חושבת-חושבים כמוני?

 

[KallaGLP]

עד שאינגליש תענה...

אני חוששת שיהיה דמיון מסוים בין התשובה הנוכחית שלי לקודמת, וגם שמה שאכתוב עכשיו ייתפס כהורות גרועה, אבל זה מה יש. אני פשוט לא עסוקה בניתוח ההורות שלי בכלל, או ההורות המאמצת שלי בפרט. אולי זה לא בסדר מצדי, אני לא יודעת, אבל באמת שאין לי נטייה לנבור במעשים של עצמי ולנתח אותם, שלא לדבר לכתוב עליהם. אני אדם מאוד אנוכי מטבעי וכשיש יש לי קצת פנוי, אני מנסה לעשות משהו שאני כאדם נהנית ממנו, כמו לכתוב, לשחק, לבלות זמן איכות עם בעלי ו/או הילדים וכו' ולא לשקוע במחשבות על איך תפקדתי היום בתור אמא. יש לי השקפות די נחרצות על איך לגדל ולחנך את הילדים ואני פשוט פועלת לפיהן, לפי מה שמרגיש לי נכון, וזהו. בהתחשב בעובדה שאני מלכתחילה לא מצפה לשלמות ובעובדה שכל ילד הוא ייחודי ושונה, עד כה אין לי סיבה לחשוב שהתוצאות של הגישה הזו לא הוכיחו את עצמן (וברור שבזכות הילדים לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר בזכותי). אם וכאשר תהיה לי סיבה לחשוב שאני כנראה עושה משהו ממש לא בסדר, אין לי ספק שאקדיש לכך מחשבה ואנסה לעשות עם זה משהו. עד היום, יש רק דבר אחד בהורות שלי שאני ממש מתחרטת עליו ומרגישה שלא פעלתי בו על פי צו מצפוני (אם כי לא הייתה לי המודעות בזמנו שאפשר פשוט לא לעשות זאת), והוא שמלתי את שני בניי. אין שום מצב בעולם שהייתי מסכימה לכך היום.