התאהבות
עד לפני יומיים, לא הרגשתי מאוהב כבר הרבה זמן. זה לא היה חסר לי. כלל וכלל זה לא היה חסר לי. לא רציתי להתאהב, וידעתי את זה. היה חסר לי קשר, באיזו רמה, אבל לא הרגשתי "צורך" לקשר. יש לי הרבה דברים בחיים שמילאו אותם וגרמו לי לאושר רב
עכשיו נתקלתי במן מבחן. התאהבתי. ידעתי שזה יקרה, לא הייתי עיוור ועדיין הלכתי באותו כיוון. הכל מבחירה, באחריותי המלאה. יכולתי להתחמק מזה, יכולתי לבחור שלא להיכנס לזה, ועדיין בחרתי את זה. בעצם, רציתי את האהבה הזוגית ולא את ההתאהבות. ליד דיוק, אני לא חושב שיש לי בעיה עם ההתאהבות עצמה, אלא רק עם האכזבה שיכולה להיווצר. אני לוקח את זה בחזרה -- יש לי בעיה עם ההתאהבות. אני לא רוצה להיות "עיוור", אני לא רוצה שיוטל עליי מסך מערפל. אני לי בעיה לשחרר משהו שלא אוהב אותי בחזרה, אבל ברגע שמטילים "מסך התאהבות" הכל שונה. כל הרגשות מתעצמים. פתאום אותו אדם הופך להיות הדבר הכי חשוב בחיים. רגש לא הגיוני לחלוטין, וכן, זה רק רגש. אני מול בחירה כרגע. להישאר צלול, רגוע, מאוזן ויציב כמיטב יכולתי, או פשוט לבחור לצלול לתוך ההתאהבות. מבחן ביני לבין עצמי. מה עדיף לי לעשות? לשלוט ברגשות שלי? לשלוט ברגש ההתאהבות? לאו דווקא אני אצליח להגיע למצב האופטימלי (לפי תפיסת עולמי המוגבלת והצרה), ולהשיג את אותה בחורה. בעצם, זה אפילו לא קשור לזה. השאלה היא, האם אני רוצה להיות מאוהב, איתה או בלעדיה? הרי זה לא משנה אם היא שם או לא, מה שמשנה זה איזון/סערת הרגשות שלי. ובגדול, אני מרגיש שאני לא רוצה. אני לא רוצה להיות מאוהב, אני רוצה לאהוב. עכשיו, האם הרגש הזה ניזון מרצון לשליטה, חוסר רצון להיפגע, או פשוט מהתפתחות אישית? בקיצור, אני מבולבל מה כדאי לי לעשות. זה מרגיש לי כאילו אני מתכנת רובוט מחורבן, והדבר היחידי שאני צריך לעשות זה להחליט מה לעשות איתו. עכשיו (אולי זה ישתנה עוד מעט), מרגיש לי הכי נכון פשוט להתבונן ברגש הזה, ולשחרר אותו. אני לא מרגיש שהוא תורם להתפתחות שלי, ורק מערפל אותי מלראות את המציאות. מה אתם חושבים?
כל עצה/תגובה/רעיון יתקבל בברכה
באהבה, יוסי 
עד לפני יומיים, לא הרגשתי מאוהב כבר הרבה זמן. זה לא היה חסר לי. כלל וכלל זה לא היה חסר לי. לא רציתי להתאהב, וידעתי את זה. היה חסר לי קשר, באיזו רמה, אבל לא הרגשתי "צורך" לקשר. יש לי הרבה דברים בחיים שמילאו אותם וגרמו לי לאושר רב