בהחלט../images/Emo45.gifאמזון../images/Emo20.gif
הילינג= ריפוי. מחלה היא אשליה. מחלה היא מגננה מפני האמת. מחלה היא תוצאה של עימות בשכל המוקרן על הגוף. על כן ההילינג תלוי בהבנת הסיבה, לאשליית המחלה. מחלה היא בחירה. זוהי דרך להתגוננות . זוהי החלטה (בדרך כלל לא מודעת) של החולה, מתוך תחושת חולשה, מתוך אי רצון להתמודד עם 'מציאות' מסוימת. בתת מודע, החולה משוכנע שהמחלה מעניקה לו עצמה. ברור שהמחלה מעניקה לו רווח משני כלשהו, על כן במצב כזה, הריפוי נתפש על ידו כ"מסוכן". בריאות, שהיא עצמה אמיתית, נתפשת אצלו כמסוכנת. החולה מאמין שהוא נבדל מן האחדות המוחלטת, המאיימת עליו. החולה מאמין בתוך תוכו, שהאחדות המוחלטת, מאיימת על קיומו האינדיווידואלי, שהיא עשויה להכחיד אותו. על כן הוא שואף 'לנצח' את האחדות המוחלטת ולגרום 'להכחדתה' לצמיתות. הריפוי גורם לחולה להבין שהוא מאוחד עם האחדות המוחלטת. הריפוי, אם כך מסמל אצל החולה תבוסה. הריפוי מסמל את גדולתה של האחדות המוחלטת. הריפוי עומד במקום שבו מצוי כל מה שהחולה הסתיר מעצמו במטרה 'לגונן' על חייו. אם החולה יחלים- אות הוא שהוא עצמו אחראי למחשבותיו. אם הוא זה האחראי למחשבותיו אזי הוא יהיה מוכן להקריב את חייו ובלבד שיוכח עד כמה הוא מסכן, חלש וחסר אונים. אך אם הוא בחר למות- אזי חולשתו נתפשת בעיניו כעצמה. כי אז הוא מעניש את עצמו בעונש, שהוא מאמין שהאחדות המוחלטת הייתה אמורה להטיל עליו. בכך הוא 'מקדים תרופה למכה' ו'מסרס' את יכולתה. להעניש אותו. השינוי בתפישה: ברגע שהמתרפא מכיר בחוסר הערך שיש למחלה עבורו, הוא נרפא מייד. כל מה שנחוץ לו הוא להכיר בכך שהמחלה אינה מעניקה לו שום רווח . לא רגשי ולא חומרי!!! אולם על מנת שיכיר בכך, עליו להכיר תחילה מספר עובדות. 1. ברור כשמש שהחלטות נעשות על ידי השכל ולא על ידי הגוף 2. אם המחלה היא דרך 'לפתור' בעיות אשמה, אז ברור שזוהי החלטה 3. אם המחלה היא החלטה, אז ברור שהשכל יצר אותה ולא הגוף 4. אם השכל יצר את המחלה, גם הריפוי צריך לנבוע משם. בדרך כלל החולה ממאן להכיר בכך שהמחלה היא החלטה של השכל ולא של הגוף. כי הכרה כזאת, תזים את התפישה הזאת. הריפוי מבוסס על שינוי התפישה הזאת. וזה נכון לגבי כל שיטת ריפוי. על המתרפא להבין שהמחלה היא בחירה של השכל להשתמש בגוף בדרך לא אוהדת למען מטרה מסוימת. מתרפא שמבין זאת באמת- נרפא מיד. ולא, הריפוי לא יעבוד לאורך זמן. מתרפא שיחליט נגד הריפוי, לא ירפא!!! אם כך, השכל של המתרפא הוא המרפא. התוצאה תלויה כמובן בהחלטת המתרפא. בקשר לריפוי- לאמונה יש כח עצום ועצמתי במיוחד. אם כן, מה מקומו של המרפא (ההילר) כאן?! המרפא נראה כאילו הוא מסייע למתרפא להחלים. המרפא בחר במתרפא על מנת להמחיש את מאווייו בצורה מוחשית. זה בדיוק מה שהוא עושה. ולא שום דבר אחר. למעשה, הוא אינו נחוץ כלל!!! למעשה- המתרפא יכול לקום וללכת ללא עזרתו של המרפא, אם יאמר: "אין לי שום שימוש במחלה" אין אפילו צורה אחת של מחלה שלא תירפא בבת אחת, ברגע שהמתרפא יחליט!!! המתרפא רק צריך להחליט. הוא צריך להכיר בעובדה שהמחלה נובעת מן השכל ולא מן הגוף. למעשה, אין לה כל קשר לגוף. ואולם, אם הוא יהיה מוכן להכיר בכך, זה עלול 'לעלות לו' במחיר כל תפישת עולמו. כיוון שאז, אין לעולם שליטה עליו. ואין העולם אחראי למחלתו. אם כך, האחריות למחלתו רובצת עליו בלבד, מפני שהוא זה המפרש את העולם בדרך מוטעית!!! • אנו רואים את מה שאנו בוחרים לראות, לא פחות ולא יותר. • העולם כשלעצמו אינו גורם למאומה, בודאי לא למחלות • רק המחשבה שהעולם גורם למחלתנו גורמת לנו לחלות • כאן מצוי השחרור הן מן האשמה והן מן המחלה, היות ששתיהן זהות. אולם על מנת להגיע לשחרור הזה, יש צורך להכיר באי ממשותו של הגוף. • אם נכיר בהיותו של הגוף אשליה, ברור שהכאב יעלם אף הוא ויחד אתו ייעלמו הבלבול וחוסר הבהירות שלנו לגבי העלום • עתה, תופיע ההבנה של רצף ההשתלשלות האמיתי. עתה יובן הסדר של הבריאה. הסיבה והתוצאה (קארמה) מתרחשים בו זמנית. הבנה זו תשנה את העולם. ערכה של הבנה זו, לא יסולא בפז. הוא ללא אומדן. ברגע שנעשתה הבנה אחת, ניתן ליישמה על כל תחומי החיים. אי אפשר להמשיך לחיות באשליה. הדבר פועל כאפקט הדומינו. ברגע שהאבן הראשונה נפלה, תהליך נפילת שאר האבנים מתרחש מאליו לאורך כל המבנה. הבנה כזאת, מזכירה לנו שאנו מאוחדים באחדות מוחלטת. באותו הרגע, רגע ההבנה, אין שום משמעות לכאב, לאובדן, לסבל, כלשהו, לאשמה, כי בלא הסיבה-הם פשוט נעלמים! כעת אפשר לראות את הקארמה (הסיבה והתוצאה) מנקודת ראות שפויה. ללא כל סילוף או פחד. הקארמה רק מעתיקה את הבריאה. היא בונה מחדש את המציאות שאנו חווים. L&L TALYA
