השעיית האי-אמון.

[DDN]

זה תלוי כמה מציאותי אתם משחקים.

לי לדוגמא חשוב מאוד לדעת הכל על הדמות שלי. לדעת מה היא אוכלת, מה הגובה שלה, כמה היא שוקלת. בנוגע לחיצים, אולי בסרטים תמיד נוטים להעלים את זה אבל מתישהו תגמר לך התחמושת. . . . אותי זה לא מעצבן, זה הכל תלוי כמה מציאותי אתם רוצים שהמשחק שלכם יהיה.

 

[backdoorslam]

אבל הסימולציה מרחיקה אותך

אתה לא חושב שבנסיון להתחקות חסרת פשרות אחרי המציאות הדמיונית אתה, כשחקן, מתעסק הרבה באינוס המכניקה על הדמיון ופחות בדמיון עצמו?

 

[DDN]

ממש ממש ממש

אבל ממש לא. יש נקודות שממש לא צריך להגיע לפרטים שלהן במשחק, אבל לדעתי, חשוב לי כשחקן לדעת את המקסימום על הדמות, וזה כולל כל אספקט של התיאור החיצוני, כשמשקל וגובה זה אחד מהם. מה שכן, לא הבנתי על איזו מכניקה אתה מדבר.

 

[backdoorslam]

מכניקה

דיברתי על התעסקות בטבלאות, מספרים, דפי דמות, חידוד עפרונות, מחיקות, חישובים ועוד כל מיני פעילויות "חוץ משחקיות" שמרחיקות אותך כשחקן מהריכוז שבמשחק דמות.

 

[DDN]

בשביל מה להתעסק בטבלאות ומספרים?

דף הדמות הוא כולה תמצות של הדמות שלך, יש עליו את כל המידע הרלוונטי למשחק. אם אתה מכין את הכל לפני פגישת המשחק, אין שום סיבה לגשת לדף הדמות ליותר מאלפית שניה כל פעם שצריך לגלגל משהו (גילגולים נפוצים: SPOT, LISTEN, התקפה או נזק) או כדי להוריד נק"פ בקרב. אני לא רואה סיבה שדברים כמו "מה הדמות אוכלת" או משקל הדמות יפריעו איכשהו למהלך המשחק התקין.

 

[iguessgrampy]

אתה צריך לרשום כמה אוכל

הדמות נושאת איתה ואחרי כל ארוחה לשנות-זו התעסקות מיותרת

 

[DDN]

טוב, לא ראיתי את זה ככה.

אצלנו לכל דמות יש את המנות היבשות שלה, אבל היות ואנחנו בד"כ מכינים אוכל טרי, אנחנו לא נוגעים בנתון הזה.

 

[iguessgrampy]

במקרה והאוכל מתבסס על צייד ובישול

אז זה נחמד ומוסיף אבל ברגע שאתה פשוט אומר :"אוקיי אני פותח עוד מנת ברזל" כמה עשרות פעמיים זה מייאש.

 

[Nihau]

אצלי דברים מתכלים נרשמים בצד

במסגרת בצד יש ריבועים ריקים כמספר מנות הברזל\חיצים\יחידות ריפוי\שיקויים ועוד דברים שצריך לספור. זה לא לוקח יותר מעשירית שניה למלא ריבוע כזה בעפרון ומיד רואים כמה נשאר... לגבי תיאורי אוכל, אנחנו טורחים לצוד ופותחים מנות ברזל רק כתוספת לאוכל שצדנו\אספנו בדרך. זה הכל עיניין של אמינות העולם, אם חשוב לך לתאר את קטעי האכילה והישיבה בצוותא של כל הקבוצה סביב לשולחן האוכל והשיחות המעניינות בין הדמויות אז יוקדש זמן לתיאור של הקטע הזה במשחק. אם לא חשוב לך אז רק צריך רק לדאוג להחסיר מנות ברזל לפי מספר הימים שעברו וזהו.

 

[ketalar]

שאלות ממש טובות.

ואתה משגע לי את השכל. בתשובה זו, נכון לעכשיו, אענה לך בגוף זכר, עד שמישהו נוסף ישכנע אותי שוב שאתה בחורה. ואז עוד מישהו ישכנע אותי שאתה בחור. וכן הלאה. אז בלשון זכר, הפעם. "נניח שבקרב, קרה מקרה של אחד לאלף, וזריקת הקוביות שלכם מכתיבה שדמות של שחקן נפגעה כה קשה שהיא מתה בו במקום" אני משחק משחקים סינמטיים. אם הקרב הוא סתם איזו התקלות או קטטה עם הפושט השכונתי, אז לא. הדמויות לא ימותו. גם לא ייפצעו קשה, לצורך העניין. סכנת החיים מופיעה במשחקים שלי רק בקרבות בעלי חשיבות עלילתית - למשל, נגד האויבים העיקריים במערכה. אז, ההגבלות מוסרות, והשחקנים נותרים לבדם במערכה מול אויביהם. אם השילוב של כישרון, יכולת תיאור, עורמה, הכנה מראש, תושיה ומזל לא מוציאים אותם מהקרב הזה בחיים אז כן, דמויות ימותו. אם אפשר בצורה הירואית ומלודרמטית - עדיף. אני חושב שהשחקנים שלי כבר התרגלו לטכניקה הזו. "אפשר לטעון שאם השחקנים רציניים, הם ימנעו מהדברים האלה כי גם להם יש אינטרס ליצור תחושה של אמינות" גם זה כבר קרה. השחקנים שלי כבר הוכיחו לי שהם יכולים לסגת מקרבות נגד אויבים שתיארתי כחזקים מאוד, מתוך כבוד לאויבים האלה ומתוך כבוד למסר שאני מנסה להעביר. יכול להיות שהם חשו שבאותו רגע בעלילה הייתי מרחם עליהם, ולא הורג אותם אפילו אם היו מסתערים בלי הכנה נגד אויב עדיף. אבל הם בחרו לא לנצל את העניין, והדילמה נחסכה ממני. "האם תעדיפו שיטת משחק בה דמות יכולה לשבור רגל? לאבד יד?" אני סטודנט לרפואה, והגאווה שלי היא על תיאורים מזוויעים בקרבות. זו עוד סיבה שהשחקנים חושבים פעמיים לפני הכניסה לקרב - הם יודעים שזה יהיה עניין מלוכלך, מסוכן ודי מבחיל. אם לא עבורם, אז לפחות עבור האויבים ושאר הדבש"ים. אין קרב בו המילים ריסוק, קרביים, זיעה, מכות, דם, כאב, בשר משוסע, קטיעה/לקטוע, חרא וצרחות לא מוזכרות באיזושהיא קומבינציה. אחרי כמה תיאורים כאלה, הגועל עצמו מהווה גורם רתיעה. "האם אתם מקפידים ששחקנים ירשמו איפה הם מחזיקים את הציוד שלהם? אם לדמות יש שריון ומגן, שלוש חרבות, עשרה סכינים, שתי קשתות, 40 חצים, חבל 20 מטר, מים ואוכל לשבועיים, מוט באורך 3 מטרים וחנית, האם זה סביר שהיא סוחבת את כל זה עליה, ואף נלחמת כך היטב? מצד אחד - לא סביר. מצד שני, לשחקנים זה הרבה פעמים מעצבן לארגן רשימות של איפה נמצא מה" נהההה. אני לעולם לא אעכב את העלילה או אתנקץ על השחקנים שלי אם חסר להם חבל 20 מטר או כמה מטבעות זהב, כל עוד יש סיכוי סביר שהיו יכולים להשיג אותם בעברם, או בדרך לסצינה. אומנם הם לא יוכלו לקנות לעצמם ספינה או לשלוף חרב קסומה בלי הסבר טוב, אבל כסף לנסיעה וסכין ציד יהיו להם תמיד. רכוש וכסף ממילא לא מהווים את המוקד של ההרפתקאות שלנו. "מי אמור לתכנן את הדב"שים האלה? האם זה סביר ששחקן יטען שאמא של הקוסם שלו מכשפה? מכשפה רבת עוצמה? מכשפה כה רבת עצמה, שאם האורקים מציקים לו, הוא רץ אליה, והיא שורפת להם את הכפר?" השחקן אמור לתכנן אותם, כמובן. ואם הוא רוצה בן ברית עם כוח רב, שיקח בחשבון גם את האחריות. בני ברית אינם מגוננים בלי לצפות לתמורה, והתמורה שבני ברית חזקים עשויים לדרוש יכולה להיות הרבה מעבר לכוחה של הדמות למלא. אם זה יהווה תחילה של סיפור טוב, אני תמיד בעד. אם לא - בשביל מה לטרוח מלכתחילה? "כמנחים, יש לנו את היכולת להשלות אפילו את עצמנו" אתה יודע שהשקר שלך מוצלח כשאתה עצמך מתחיל להאמין בו. "אבל הוא צריך כל הזמן לשמור על מבט כפול. אחד פנימי, כמו זה של השחקנים. מה הערפד חושב? מה המאהבות שלו חושבות? ההנאה של המנחה (ושל השחקנים) הרבה יותר גדולה אם המנחה באמת רואה את הטירה בעיני רוחו ומתוך כך מתאר אותה לשחקנים. אבל המנחה, להבדיל מהשחקנים, צריך לשמור גם על נקודת מבט חיצונית. האם לדמויות יש סיכוי לצאת מזה בחיים? האם זו תהיה סתם התעללות בשחקנים? האם זה יהיה מעניין?" תשובה יפה ומאוד מקובלת. בנוסף, לא לשכוח שלמנחה תמיד יש נעלם אחד גדול (כל עוד הוא לא טורח למחוק אותו מראש) - ההכרעה של השחקנים. ואם בזה אני לא מוצא את אשליית הספק, זה סימן שהשחקנים שלי נהיו צפויים מדי.